רופאייזן והגדרת הלאומיות היהודית

שנת 1972 נפגשתי איתו במנזר סטלה מאריס שעל הכרמל. איש במיטב שנותיו, שפמו שחור וזקנו מאפיר, בבגדי נזיר שעמדו בניגוד גמור לעברית היפה שבפיו. ראיינתי אותו לכתבה מצולמת וגדולה ב"דבר השבוע", בדיוק עשר שנים מאז נישא שמו בפי כל, ובכל בית בישראל ידעו מי הוא והתווכחו בנוגע לצדקת תביעתו.

השבוע מלאו 50 שנים לראשית הדיון בבג"ץ בתביעתו לקבל אזרחות ישראלית בשל יהדותו, תביעה שנדחתה.

השנים שלאחר מבצע סיני ועד מלחמת ששת הימים היו השנים השקטות ביותר בהיסטוריה של ישראל. מספר קטן מאוד של ישראלים - חיילים ואזרחים - נהרגו בפעולות איבה, והנושא המדיני-ביטחוני תפס מקום שולי למדי על סדר היום שלנו.

השירות הצבאי של הגברים קוצר לשנתיים וחודשיים, והיה נדמה שאנו פנויים לעסוק בנושאים אחרים. אלה היו השנים שבהן חזרו אל החדשות עניינים כגון הפער החברתי ואפליית העולים ממדינות ערב (השיא היה במהומות ואדי סאליב בחיפה ב-1959), הוויכוח על הצורך להמשיך בקיומו של מימשל צבאי על ערביי ישראל (שהגביל את חופש התנועה שלהם, ואשר מפ"ם של מאיר יערי ויעקב חזן וחרות של מנחם בגין התנגדו לו בתוקף, לעומת דוד בן-גוריון שדגל בהשארתו) וענייני דת ומדינה - "בריכת המריבה" שהוקמה במושבה הגרמנית בירושלים ב-1958 ועוררה מחלוקת קשה משום שהיתה אמורה להיות פתוחה בשבת וגברים ונשים היו אמורים לשחות בה כתף אל כתף; בית המטבחיים מרבק שבקריית מלאכי שכמעט הפיל ממשלה ב-1964, לאחר שהרבנות הראשית סירבה להעניק לו תעודת כשרות, משום שמנע שחיטה מקומית וביקש לרכז את כל השחיטה בדרום ולשגר לערים השונות בשר כשר;

אבל פרשת הפרשות היתה פרשת "האח דניאל".

שמו האמיתי לא היה דניאל, אלא דוד אוסוולד רופאייזן, והוא נולד בפולין ב-1922. ביתו היה בית מסורתי, לא דתי, ובנעוריו היה חניך בתנועה הציונית "עקיבא", והאמין כי הציונות היא הפתרון היחיד לעם היהודי. במהלך מלחמת העולם השנייה הצליח להשיג תעודה מזויפת, שבה נכתב כי הוא גרמני נוצרי, וכישרון השפות שלו איפשר לו להופיע במטה הגסטאפו של העיר מיר ולהתקבל כמתורגמן (מגרמנית לפולנית) אצל מפקד הגסטאפו.

היה צריך אומץ לא מבוטל כדי להיכנס ללוע הארי, אבל דוד היה אמיץ עוד יותר. הוא העביר לקהילה היהודית ידיעות על כוונות לחיסול יהודים, הצליח להעביר נשק לגטו היהודי, והציל 300 יהודים ממוות משום שהזהיר אותם מפני פשיטה גרמנית צפויה. אלא שבעקבות ההצלה, ב-1942, עלו הגרמנים על פעילותו, והוא נאסר, ברח ומצא עצמו במנזר שבו נזירות בלבד. בשנים הבאות התקרב מאוד לנצרות, המיר את דתו, הפך לנזיר בשם האח דניאל, וב-1948 נהיה לכומר במנזר הכרמליתים. כדי להגשים את החלום הציוני שלו ביקש לעלות לישראל ולהתיישב במנזר סטלה מאריס בחיפה - מרכזם של הכרמליתים.

ב-1958 הגיע ארצה וביקש להירשם כיהודי על פי חוק השבות, אך פקיד משרד הפנים סירב לעשות זאת. הוא ניסה לערער על ההחלטה, ולאחר ארבע שנים פנה לבג"ץ בבקשה לבטל את החלטת פקיד משרד הפנים ולרושמו כיהודי. הסיפור עורר הדים רבים משום שמצד אחד היה מדובר באדם שהוא יהודי על פי ההלכה, ציוני על פי עדותו והתנהגותו, איש שחירף את נפשו כדי להציל מאות יהודים, ומצד אחר הרי דובר כאן על כומר.

חמישה שופטים ישבו על המדוכה, ורק אחד מהם הציג עמדת מיעוט, שלפיה ראוי לראות ברופאייזן יהודי על פי חוק השבות. ארבעת האחרים החליטו לאפשר לו להירשם כאזרח ישראלי באמצעות חוק הכניסה לישראל, מבלי לרשום דבר בקטגוריית "לאום", אבל דחו את רצונו להירשם כך במסגרת חוק השבות. הם התבססו, בין השאר, על החלטת ממשלה מיולי 1958, שקבעה כי יהודי ייחשב מי שמכריז כך על עצמו, ומי שאינו בן דת אחרת, ואילו הוא בן דת אחרת באופן מובהק.

פשרה לא מספקת

טענתו של האח דניאל היתה כי קיבל אישור הגירה מפולין רק כאשר ויתר על אזרחותו הפולנית, ובמסגרת אישורים שניתנו ליהודים בלבד. לדבריו, אין זהות בין דת ללאום, הוא עצמו יהודי על פי ההלכה, החלטת הממשלה מ-1958 אינה חוק, ולכן אינה מחייבת, ואילו סירובו של שר הפנים לרושמו כיהודי היא אפליה לעומת יהודים אחרים.

חיים כהן, השופט היחיד שצידד ברופאייזן, טען כי יהדותו של אדם היא סובייקטיבית, וכי על רופאייזן להירשם כיהודי לפי הצהרתו. הרוב קבע כי יהודי יכול להירשם כך "לאור משמעותו הרגילה, היהודית, של השם 'יהודי'. יהודי שהתנצר אינו נקרא 'יהודי'". כך נוצר תקדים אשר לפיו קיימת הפרדה בין ההגדה ההלכתית של היהודי ובין התפיסה החילונית של המושג יהודי, ורופאייזן, שנחשב ליהודי על פי ההלכה, לא זכה בהכרה כזו במשפט החילוני. ב-1970 שונה חוק השבות ברוח החלטת הבג"ץ, למרות שלא היו מקרים זהים בשנים שחלפו מאז.

רופאייזן היה חבר ב"אגודת הנוצרים העברים בישראל", אך לא השלים עם החלטת בג"ץ עד מותו. בשיחה בינינו השתמש בסיפורו של תיאודור הרצל על מחשבה שעברה בו לגרום להתנצרות של יהודי אירופה. האם התכוון הרצל שבעקבות ההתנצרות לא יישאר עם יהודי? שאל. והוא גם ענה: לא ולא. הוא חשב שנוח יהיה לבני העם היהודי, שסבלו מאנטישמיות, להתנצר, אך להמשיך ולשמור על ייחודם הלאומי. כך גם הוא: הוא נוצרי מאמין שלא ויתר על שייכותו לעם היהודי, והרי אין ישראל מקבלת את הזיהוי בין הדת והלאום.

השיחה היתה מרתקת. הסכמתי איתו שלהיות יהודי אין פירושו לקיים פולחן דתי יהודי, אבל לא יכולתי להסכים איתו כי כומר נוצרי או אימאם מוסלמי יכול להיחשב ליהודי. הוא עוד ניסה לשכנע אותי, כאילו בית המשפט עדיין דן בעניינו, וכאילו אני אחד השופטים.

רציתי כבר לסיים את הראיון, והרי היה ברור לשנינו שלא נמצה את העניין. אמרתי לו שפסק הדין הלך עם ההיגיון הציבורי, שלא יראה אף פעם באדם הלובש גלימת כומר יהודי; גם אם הוא חסיד אומות העולם.

יהודי בעיניי הוא מי ששייך לשבט היהודי, ואינו בן דת אחרת, ואין זה מקרה שכך נקבע בחוק. הוא נפטר במנזרו ב-1998. בלי שהתכוון לכך, הוא תרם תרומה גדולה להבחנה החשובה שבין הגדרתנו הלאומית להגדרתנו הדתית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו