"זה לא הזמן להכניס את ישראל למערבולת של מערכת בחירות", אומר השלטון. "אבל מוכרחים להחליף את הממשלה הרעה הזאת", מגיבה האופוזיציה. "הבחירות יקרות מדי", מוסיף השלטון. "עוד לא קרה שההוצאות על מערכת בחירות גרמו למשבר כלכלי בישראל, אבל כן קרה שבעקבות בחירות הצילו את הכלכלה", מחזירה האופוזיציה. בקיצור - הממשל רוצה להישאר בשלטון והאופוזיציה חפצה להחליפו, וזו דרכה של דמוקרטיה, גם אם יש מי שמאסו בה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
במצב הנוכחי פועלים גורמים מרכזיים בקואליציה נגד המשך קיומה של הממשלה, ולכן עניין פירוקה עשוי להיות מהיר ממה שנדמה. תהליך פירוקן של קואליציות מזכיר מפולת שלגים. התפטרות גוררת התפטרות, ביקורת גוררת ביקורת, ואז גם ראש הממשלה חש שאינו יכול להיאחז בקרנות המזבח, והוא מוביל למהלך של בחירות חדשות, כדי שלא ליפול בהצבעת אי־אמון בכנסת.
לזכותו של בנימין נתניהו אפשר לומר שהוא עומד בראש קואליציה שהוא לא רצה בה מלכתחילה, אלא נאלץ להשלים עם הקמתה לאחר שהשותפים העדיפים עליו הבהירו לו שלא יצטרפו אליו. מבחינות רבות זו קואליציה בלתי אפשרית - אם כי לא תקדימית - המחברת אישים בעלי עמדות מדיניות וכלכליות שאין ביניהם שום מכנה משותף חוץ מהרצון להימצא בשלטון. זהו דבק שמחזיק מעמד, בדרך כלל, שנתיים, אלא אם כן יוצרים מערכת של החלטות ושל חוקים המקשים על כך (כמו שקרה בממשלת הרוטציה פרס־שמיר בין 1984 ל־1988).
קרב ללא מנהיגים
תוצאות הבחירות של ראשית 2013 יצרו כנסת שיש בה 61 חברים במפלגות הימין והדתיים ו־59 חברים במפלגות המרכז, השמאל והערבים. זהו איזון עדין מאוד שעשוי להתהפך בבחירות הבאות, גם בלי שלמחנה המרכז־שמאל יש מנהיג נערץ ומקובל, וגם בלי שהנושא שיעמוד באותה שעה במוקד מערכת הבחירות יעניק למחנה זה יתרון מובן מאליו. כיום אין הסקרים מראים כי תרחיש כזה מעשי מאוד, ולכן נעשה כרגע ניסיון לבדוק את הקמתה של ממשלה חלופית בזמן כהונתה של הכנסת הנוכחית.
הצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית זקוק למישהו מן הצד הדתי־ימני כדי שיחבור אליו למהלך כזה. החרדים בכנסת הם שותפים פוטנציאליים לכך, הן בגלל כעסם על נתניהו והן בגלל עמדותיהם המדיניות המתונות יותר (בדרך כלל) מאלו של הליכוד, ובעיקר אלו של הבית היהודי (ראו פרשת העלייה להר הבית).
אלא שציבור המצביעים של החרדים הוא הציבור הימני ביותר במפת העמדות בישראל, ולכן הם נמצאים במתח מתמיד בין דעותיהם שלהם ובין עמדות הציבור שלהם, מה שגורם לפוליטיקאים החרדים להיזהר מלעלות על העגלה שתפיל ממשלת ימין. לעומת זאת, ישראל ביתנו, שנפרדה מן הליכוד, לאחר חבירה קצרה אליה, יכולה, בקלות יחסית, לעבור צד ולחבור למרכז־שמאל. אביגדור ליברמן הוא תלמידו המובהק של ניקולו מקיאוולי: מלבד הימניות הספונטנית שלו, הוא פרגמטי למופת, ציני וקר רוח, ואם יחליט שחבירה אל הציר החדש, הכולל את יש עתיד ואת התנועה, עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלו, הוא לא יהסס לשבור שורות.
אלא שזהו מהלך כמעט בלתי אפשרי. החבירה של החרדים ליש עתיד נראית כרגע בלתי ריאלית. לפיד נותן להבין כי לא יאפשר ליו"ר העבודה, יצחק הרצוג, להרכיב ממשלה, כיוון שמפלגתו שלו היא הגדולה בכנסת (די מצמרר לחשוב כי מפלגה של 19 מנדטים היא הגדולה ביותר בכנסת, זה באמת טרם קרה בישראל). הבעיה היא שלפיד מסוגל להיות ראש ממשלה עוד פחות משהוא מסוגל להיות שר אוצר, וזה באמת לא הרבה. לשמחתי, אני שומע לא מעט אנשים באופוזיציה השוללים את האפשרות הזו נחרצות, משום שאינם מוכנים להפקיר את מדינתם בידיים כאלו.
אבל גם הסכמה על כך שהכנסת תבחר בהרצוג כראש הממשלה הבאה אינה מספקת, והשאלה תיסוב סביב אילו קווי יסוד תוכל העבודה (שלא לדבר על מרצ) ללכת עם ישראל ביתנו. אי אפשר להקים קואליציה שהדבר היחיד המשותף לה, מלבד הרצון להיות בשלטון ולהשפיע, הוא עוינות לאיש אחד.
כל זה מוביל לכך שהכנסת תוביל להקדמת הבחירות, גם אם רוב הסיעות והאישים המרכיבים אותה אינם רוצים בכך. המומחים בקבלת החלטות מסוגלים להציג תיאוריות המוכיחות כי קבוצה של אנשים רציונליים יכולה לקבל בקלות החלטה משותפת המנוגדת לאינטרס של כל אחד מהם בנפרד, וזה גם המצב הכרוך בהקדמת בחירות אצלנו. אנחנו כבר שם, הפריימריז כבר בדרך, ותהיה זו הפתעה גדולה אם הבחירות לא יתקיימו במחצית הראשונה של 2015.
תהליך שרירותי
על מה יהיו הבחירות? אין שום אפשרות לנחש. דבר אחד כמעט בטוח: אין שום קשר בין הסיבות להקדמת הבחירות לבין הנושא שבגינו מתקיימות הבחירות. בעבר בחירות הוקדמו בישראל בגלל שביתת מורים או בגלל גיוס נשים לצבא, אבל מערכות הבחירות שבאו בעקבות זאת כלל לא עסקו בנושאים אלו, וכך גם יקרה עכשיו. הבחירות עשויות להיקבע על רקע מע"מ 0% או על רקע חקיקה דתית כזו או אחרת, ואילו מערכת הבחירות תעסוק בפרשה ביטחונית שתתגלה ערב יום הבוחר, או בציטוט של חבר כנסת באירוע בחירות שהוקלט מבלי משים.
תוצאות הבחירות, אומרים לנו, לא יהיו שונות בהרבה, אך הן אינן צריכות להיות כאלה כדי לגרום לשינוי. מפלגת כחלון היא עדיין סימן שאלה, וכך גם שאלת ההצבעה הערבית, על רקע החקיקה המעלה באופן משמעותי את אחוז החסימה, מה שיחייב את שלוש המפלגות הערביות - או לפחות שתיים מהן - לחבור יחדיו. העובדה שאין בקבוצת המפלגות של המרכז־שמאל מנהיג טבעי, הנתפס כמועמד מובן מאליו לראשות הממשלה, היא בעייתית והיא תהפוך את הבחירות הקרובות למעין משאל עם על מנהיגותו של נתניהו.
על פי סקרי דעת הקהל, הוא עובר את המבחן הזה בהליכה, אבל כאשר מדובר בבחירות לרשימות מפלגתיות, ולא בבחירה ישירה לראשות הממשלה, צפוי לו מאבק לא פשוט על שמירת התואר. מכל מקום, תוצאות הבחירות לכנסת ה־20 טרם פורסמו, ובבחירות כמו בבחירות - הכל יכול לקרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו