מדינת ישראל עומדת היום בפני שלוש בעיות ביטחון פנים. צריך להיזהר מאוד שלא לחבר את הבעיות הללו באופן מלאכותי, שיכול להזיק יותר מאשר להועיל. ברקע עומדים ארבעה אירועים:
א. ישראל היכתה קשות בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי בעזה. הם הבינו זאת זמן מה לאחר המבצע האחרון וחשוב להם להפעיל את אנשיהם ביהודה ושומרון - כדי ללבות את האש. כתוצאה מהמבצע יש כעס בקרב הפלשתינים, עקב מה שנראה כאכזריות ישראלית במהלך הלחימה. את הכעס הזה מנצלים הארגונים המוכים בעזה כדי לעורר טרור של אוהדיהם ביו"ש.
ב. בשועפט נרצח באכזריות יוצאת דופן ילד ערבי תמים, כנקמה על רצח שלושה נערים ישראלים על ידי פלשתינים. הרצח של הילד עורר זעם רב באזור ירושלים והיה אחת הסיבות העיקריות ליציאת תושבי האזור להפגנות אלימות ואולי גם לפעולות טרור.
ג. בהר הבית נעשו לאחרונה, על ידי יהודים, ניסיונות לשינוי הסטטוס קוו הקיים שם מאז שנת 1967. הניסיונות התגברו אחרי ניסיון הרצח של יהודה גליק. הדיבורים בהקשר זה נעשו עוד יותר רמים והמעשים של גורמים ציבוריים יותר משמעותיים. הרגישות בהר הבית והצגת ישראל כמי שמנסה להשתלט עליו הן בסיס נוח להסתה, הן ביו"ש והן בתוך מדינת ישראל, זאת בהובלת התנועה האיסלאמית (הפלג הצפוני). ההסתה, בעלת אופי דתי ברור, מדברת אל ליבם ונפשם של רבים מבין הפלשתינים.
ד. בהפגנה בכפר כנא נהרג תושב המקום שניסה לרצוח שוטרים. הריגתו הוציאה לרחובות הרבה מאוד מפגינים ערבים זועמים, בתוך מדינת ישראל, בטענה שהרגו אותו ללא סיבה, רק משום שהוא ערבי. לתחושתם, גם החקירה בנושא אינה רצינית.
האתגר המשולש
הצירוף של אלה הוא שהביא לכך שישראל עומדת בפני שלושת האתגרים הבאים:
1. אתגר הטרור האישי (האתגר הקשה ביותר), המתבצע על ידי אלה המתעוררים בבוקר או יוצאים מהמסגד ומחליטים להרוג יהודים. איש מהם אינו אוהד ישראל, אך מה שהניע אותם לעבור משנאה פסיבית לפעולה אקטיבית היה המצרף של אירועים אלה, בעיקר שלושת הראשונים.
2. תגובתם של ערביי ישראל, המפגינים בכל רחבי המדינה. אסור בשום פנים לצרף אותם לאירועי הטרור, שאף אחד מהם לא בוצע על ידי ערבי־ישראלי. העובדה הזאת חשובה ואינה צריכה להפתיע איש - שהרי השתתפותם של ערביי ישראל באירועי טרור בעבר ובהווה היא מועטה ביותר. הם נמנעו מכך גם בתקופות קשות במערכת היחסים בין המדינה היהודית לבין אזרחיה הערבים.
האירוע הקשה בטייבה, שבו כמעט בוצע לינץ' באזרח יהודי שנקלע לעיר, הוא מעניין ביותר. מצד אחד, קבוצת צעירים, אזרחי ישראל מלידה, שלא מהססים לייצר אירוע חמור מעין זה לאור היום בליבה של עיר. מצד שני, מי שהציל את היהודי הפצוע היה תושב אחר של העיר. יתר על כן, אותו תושב, שפעל באומץ, לא חושש להופיע בראש חוצות ולהתגאות בכך, ואיש מקרב שכניו לא גינה אותו.
האירוע הזה מבהיר כי אנו חוזים במאבק פנימי בתוך החברה הערבית. אסור לדחוף את האנשים החיוביים לכיוונם של הגורמים השליליים, בחברה הנאבקת על זהותה ויחסה למדינה. נהפוך הוא, חייבים למצוא את הדרכים לחיזוק הצד החיובי בקרב ערביי ישראל, שלצערי לא נמצא בקרב מנהיגותה הנוכחית, הן בצד האיסלאמי והן בצד החילוני.
3. אתגר ירושלים. הצירוף של הלחץ לשינויים בהר הבית ורצח הילד בשועפט הוציאו את התושבים הערבים של אזור ירושלים לרחובות להפגנות אלימות. ההפגנות הללו, ופעולתם של בודדים שפנו לטרור, יוצרות בעיה של ממש בבירה. ללא שינוי האווירה, קשה יהיה להחזיר את המצב שם לקדמותו. לכן כאשר נשאלת השאלה מה לעשות, צריך לעשות הפרדה ברורה בין אירועי הטרור לבין המחאה, זאת של ערביי ירושלים, וזאת של ערביי ישראל.
מיגון זה לא בושה
נראה שאין תשובה פשוטה לאיום הטרור האישי הבלתי מאורגן. במקרים כאלה אין אפשרות לאסוף מודיעין, כי אי אפשר להשיג מודיעין כשאדם מחליט בינו ובינו מה לעשות. שיחות נפש אינן נקלטות באנטנות של המודיעין או באוזני הסוכנים - לכן אי אפשר למנוע מראש את הפיגוע. באותה מידה, כשאין למפגע ארגון שמקדם את הפיגוע או אפילו מסייע לו - אין דרך לחדור את תהליך "ייצור" הפיגוע.
אפשר לנקוט דרך שתעמיד מול המפגע מחיר גבוה יותר. בעיקר מדובר על פגיעה ברכושה של משפחתו, כשהרס הבתים שבהם התגוררו המפגעים הוא האמצעי העיקרי לכך. לא ברור עד כמה האמצעי הזה מסייע להרתעת המפגעים, אבל ייתכן שיש בו תועלת (אולי צריך לשקול הרס דומה של בתי הרוצחים של הילד בשועפט). ללא קשר, יש להגביר את אמצעי ההגנה הפיזית. לא צריך להתבייש בבטונדות המגינות על נקודות איסוף, שבהן נוח לפגוע בהרבה אנשים יחד (תחנות אוטובוס, טרמפיאדות ותחנות הרכבת הקלה). אין צורך ואין היגיון להוכיח את גבורתנו על ידי הימנעות מאמצעים מעין אלה. עלותם נמוכה, ותועלתם מרובה.
בה בעת צריך לראות כיצד להוריד את רמת המוטיבציה של המפגע הפוטנציאלי. אין לישראל אפשרות להשפיע על ההסתה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי המשודרת מעזה. אין לה יכולת להשפיע על ההסתה של אבו מאזן ואנשיו. העולם, אם רוצה הוא בהרגעת המצב, חייב ללחוץ על ראש הרשות להפסיק את ההסתה.
לעומת זאת, ישראל מחזיקה את המפתח למתיחות הנובעת מהרגישות לנעשה בהר הבית. עליה להחליט מה חשוב לה יותר - הרגיעה או קידום מעשי הריבונות בהר הבית. יש סיבות טובות למקדמי הריבונות, אך יש לזכור כי יש קשר ישיר בין ליבוי המתח בהר והגברת תחושת הנקם בקרב בעלי הרגש הדתי בין הערבים. יחליט כל אחד מה חשוב יותר.
המדובר באירוע מורכב המושפע מכמה גורמים. חשוב שישראל לא תיצור ביניהם סינרגיה, שתגביר ותסבך את מימדיו.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו