שלשום התכוונתי לטעון בלעג - אבל בזיקה רצינית־משהו למציאות - כי על הנשיא ראובן (רובי) ריבלין למחוק את הרשעתה של ענת קם, שהדליפה מידע ביטחוני לעיתונאי אורי בלאו.
מה רצה ממנה השב"כ, שרדף אותה ואחריה עד לשערי הכלא, אם הוא עצמו פיזר בחוסר אחריות מידע כה בעייתי נגד צה"ל בתוכניתה של ד"ר אילנה דיין "עובדה"?
בתחושה בלתי מובנת שמא נגרע חלקו בהישגי מבצע "צוק איתן" נתן ראש השב"כ יורם כהן היתר למספר שלוש בארגון לפטפט את עצמו לדעת. הכוונה היתה ראויה, גיבוש של רוח הצוות בארגונו הממלא תפקיד כה חיוני בביטחון המדינה. התוצאה עקומה, מעוותת.
השב"כ התריע באפריל מפני מלחמה עם חמאס בקיץ וצה"ל ועימו הקבינט המדיני נהגו כדחלילים אשר "עיניים להם ולא ייראו, אוזניים להם ולא ישמעו?" לא דובים ולא יער.
ביסוד הדברים מפני שחמאס לא תיכנן מלחמה בקיץ 2014 כפי שחיזבאללה לא רצה בה ב־2006. הם דירדרו את האזור למלחמות מפני שהניחו ליוזמות הטרור שלהם להתפרץ תוך אובדן השליטה העצמית.
אך ראש השב"כ כהן כבר התעמת עם ראש אמ"ן אביב כוכבי אחרי מבצע צוק איתן, והד לכך נראה עתה ב"עובדה", וחובת ההוכחה עליו.
הוא התריע בלי מסמך? ובנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון ובני גנץ התעלמו? זו הפקרת ילדיה של האם העברייה המפקידה את בנה בידי צה"ל.
הם נרדמו ומה עשה ראש השב"כ כהן? ניחם את עצמו ב"אני את נפשי הצלתי" ונאלם? ולא התריע בוועדת החוץ והביטחון? לא כלום? לא ייאמן.
עתה נוצרו יחסים בלתי אפשריים. גנץ כתב לנתניהו, וראש הממשלה שלא הכריע במלחמת העולם המילולית בין אהוד ברק לבין גבי אשכנזי עלול לחזור על משגהו גם בפרשה זו. הוא רוצה שקט ושיתוף פעולה ומים זכים בביצה שכבר זוהמה.
יחסי צה"ל־שב"כ בשפל. הפתרון אינו בתיקון מלאכותי כמו בבית הדין של ההתאחדות לכדורגל. מישהו צריך לחזור למשרדו עם נזיפה. להערכתי - כהן.
הוא שכח את הכלל ש"חכמים היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות".
אך הבחירה היא של נתניהו, ובלבד שמישהו מן השניים ידע כי לא יוצאים משערורייה כזאת בלי צלקת אחת, לפחות. לטובת שני המוסדות החיוניים לביטחון הלאומי.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
