ב-22 באוקטובר 1956, בשעות בין הערביים, נעצרו כמה מכוניות ליד וילה מבודדת בפרבר סבר שבפאתי פאריס. הנוסעים נבלעו במהירות בשערי הבית. היו אלה ראש ממשלת צרפת גי מולה, שר החוץ כריסטיאן פינו, שר הביטחון מוריס בורג'ס מונורי, רמטכ"ל צבא צרפת וקצינים בכירים. מאחת המכוניות ירד דוד בן-גוריון, פניו מוסתרים על ידי כובע רחב שוליים. לפני צאתו לצרפת, במטוס שנשלח עבורו, פירסם בן-גוריון כי הוא "יוצא לתמרונים בנגב ליומיים-שלושה". ממכונית אחרת ירדו הרמטכ"ל משה דיין, רטייתו השחורה מחופה במשקפי שמש כהים, ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. בערב יגיע למקום גם שר החוץ הבריטי סלווין לויד, וכך תיפתח ועידת הפיסגה הסודית ביותר אחרי מלחמת העולם השנייה. זו היתה פיסגת המאמצים הבלתי נלאים של פרס. כשנתמנה למנכ"ל המשרד היתה ישראל שרויה במצב קשה. מדינות המערב, ספקיות הנשק הבלעדיות למזרח התיכון, היפלו את ישראל לרעה. אנגליה ראתה בישראל גורם עוין, וארה"ב סירבה למכור לישראל נשק כלשהו. ואז החליט פרס לפנות לצרפת. הרעיון התקבל בלעג בחוגי השלטון והצבא. לישראל היו קשרים רופפים עם צרפת, שכינתה עצמה "מעצמה מוסלמית" בגלל שליטתה בצפון אפריקה. מנהיגי ישראל הכירו שטחית את אנגליה. צרפת, על שפתה, תרבותה וכוחותיה הפוליטיים, היתה להם זרה לחלוטין. הם פסלו מראש כל סיכוי להתקרב לצרפת. פרס חשב אחרת. הוא זכר את עזרת הצרפתים בפרשת ספינת המעפילים "אקסודוס". הוא ידע שרבים ממנהיגי צרפת היו לוחמי מחתרת נגד הנאצים. הוא גם הבחין שבמשטר ההפכפך של "הרפובליקה הרביעית" יש אפשרות לפעול ישירות אצל מוקדי הפוליטיקה הרבים ולגייס תמיכה בישראל. פרס החל נוסע לצרפת, ונפגש עם מאות חברי פרלמנט, שרים, אנשי צבא, עיתונאים ומעצבי דעת קהל. היחיד שתמך בו היה דיין. אך דיין גם אמר לו: "שמעון, אני אחריך. אבל דע לך - עלי אי אפשר לסמוך". המהפך התחולל כשפרצה באלג'יריה מרידה נגד השלטון הצרפתי. הצרפתים השתכנעו שנשיא מצרים נאצר תומך במורדים בכסף ובנשק. לפי הנוסחה "אויבי אויביי הם ידידיי", החלו מתקרבים לישראל. בינתיים החריף מצבה של ישראל. בספטמבר 1955 חתמה ברה"מ עם מצרים על עיסקה למכירת כמויות עצומות של נשק - מאות טנקים, תותחים, יותר ממאה מטוסי קרב והפצצה סילוניים, ספינות קרב, צוללות... נאצר חש ביטחון וסגר את מיצרי טיראן בפני שיט ישראלי. בן-גוריון רצה לצאת למלחמת מנע ולהשמיד את הצבא המצרי, אולם שר החוץ, שרת, אירגן רוב נגדו בממשלה וההצעה נפלה. בדצמבר 1955 נבחר המנהיג הסוציאליסטי גי מולה לראש ממשלת צרפת. הוא ראה במפא"י מפלגה אחות. שר החוץ שלו, פינו, היה לשעבר אסיר בבוכנוואלד וחש קירבה לעם היהודי. ואילו שר הביטחון בורג'ס מונורי, ידידו של פרס, התמקד בשאלה כיצד מנצחים באלג'יריה, וכיצד מחסלים את נאצר. תחילה מכרה צרפת לישראל מטוסי "מיסטר". ביוני 1956, בתום שיחות בין המטכ"ל הצרפתי למשלחת מישראל, נחתמה בין ישראל לצרפת עיסקת "גאות" על אספקת נשק רב לצה"ל. ביולי 1956 החליט נאצר להלאים את תעלת סואץ. צרפת ואנגליה, שהיו בעלות אינטרסים חשובים בתעלה, החלו בהתייעצויות על יציאה משותפת למלחמה בנאצר. פרס הוזמן לפגישה אצל שר הביטחון הצרפתי, ומצא אותו בחדר מפות מוקף גנרלים. "אם צרפת תצא למלחמה נגד מצרים, ישראל תצטרף-" שאל בורג'ס מונורי. פרס השיב בתוקף: "כן!" אלא שהבריטים נרתעו מיציאה למלחמה ללא אמתלה משכנעת, ובהדרגה התגבש אצלם ואצל הצרפתים הרעיון שישראל תספק להם את האמתלה. וכך הזמין מולה את בן-גוריון לוועידת סבר. בוועידה הועלו רעיונות שונים ל"אמתלה". פרס הציע לשלוח אוניית מבחן ישראלית לתעלת סואץ. מפקד חיל האוויר הצרפתי, הגנרל שאל, הציע פרובוקציה: ישראל תפציץ את באר שבע, תאשים את המצרים, ואז תצא למלחמה נגדה. בן-גוריון דחה את הרעיון בשאט נפש. היה זה דיין שמצא את הנוסחה הגואלת. הוא הציע להצניח כוח ישראלי קטן ליד מעבר המתלה, בקירבת תעלת סואץ. בריטניה וצרפת יראו בכך "סכנה" לתעלה וישלחו אולטימטום למצרים ולישראל: להתרחק ל-20 קילומטר מעבר מזה ומעבר מזה של התעלה. עבור מצרים פירוש הדבר היה נסיגה של מאות קילומטרים, מכל חצי האי סיני. עבור ישראל - התקדמות עד לקירבת תעלת סואץ. ברור שמצרים תדחה את האולטימטום, ישראל תקבל אותו - ומייד לאחר מכן יתערבו הצרפתים והבריטים "כדי להגן על התעלה מפני הכוחות הלוחמים". ב-24 באוקטובר נחתם הסכם חשאי בין אנגליה, צרפת וישראל. צרפת התחייבה להגן על החופים ועל השמיים של ישראל מפני התקפה מצרית. טייסות וספינות צרפתיות נשלחו לארץ. בן-גוריון החליט לבדו, ללא ידיעת הממשלה, וגם כשהעביר בממשלה החלטה על מבצע קדש לא מסר את כל הפרטים על הברית עם צרפת ואנגליה. הוא אפילו לא סיפר על נסיעתו לצרפת. ב-29 באוקטובר, בשעה 16:00, צנח רפאל איתן (רפול) עם גדוד צנחנים מעל המתלה וכך נפתח מבצע סיני. צה"ל פרץ לסיני בשלושה ראשים - לאורך הים התיכון, במרכז סיני ולאורך ים סוף - ובשבעה ימי לחימה היכה את הצבא המצרי. הניצחון היה מוחלט. הצרפתים והבריטים נכשלו בפעולתם, אך ישראל יצאה כמנצחת הגדולה של המבצע. אלפי חיילים מצרים נהרגו; ישראל שכלה 171 לוחמים. אמנם בלחץ האו"ם והמעצמות הגדולות נאלצה ישראל לסגת מסיני, אולם "קדש" הבטיח לה שקט למשך כ-11 שנה - ויוקרה עצומה בקרב המדינות החדשות באפריקה ובאסיה. ועוד דבר: במהלך ועידת סבר, ובהנחייתו של בן-גוריון, פנה פרס למנהיגי צרפת וביקש מהם להעניק כוח הרתעה לישראל. הצרפתים הסכימו. כך נולדה דימונה.
