עשרים שנה מלאו היום לחתימת הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן, ומערכת היחסים שבין שתי המדינות מעולם לא היתה חזקה והדוקה כפי שהיא היום. ובאותה נשימה - עשרים שנה מלאו לחתימת הסכם השלום בין ישראל לבין ירדן ומערכת היחסים שבין שתי המדינות מעולם לא היתה בשפל נמוך כל כך כפי שהיא היום. לא, אין מדובר בטעות הדפסה או בסתירה פנימית. מדובר במזרח התיכון ומדובר בשלום מזרח־תיכוני, שהסכם השלום הישראלי־ירדני מהוה לו דוגמה ומופת.
הסכם השלום נחתם בימים אחרים ועל ידי מנהיגים אחרים. הימים היו ימי אוסלו העליזים, ימים של תקווה לכינונו של "מזרח תיכון חדש" ולהשגתו של שלום ישראלי־ערבי עלי אדמות. אין פלא כי משנחתם ההסכם הבטיח מלך ירדן, חוסיין, שותפו של יצחק רבין להשגתו, כי השלום שבין ישראל לבין הממלכה יהיה שלום חם, שלום אמת בין עמים, ולא שלום קר ונטול נשמה כמו הסכם השלום הישראלי־מצרי.
הסכם השלום איפשר לשתי המדינות לצאת מן המסתור שבו קיימו ואף העמיקו שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני שימיו כימיה של המדינה, ובעצם, שראשיתו טרם קום המדינה. שיתוף פעולה זה היה מעוגן באמונתם של מנהיגי ירדן וישראל לאורך השנים כי המציאות האסטרטגית שבפניה הן ניצבות מחייבת אותן לשתף פעולה גם אם בחשאי - בין שנגד המופתי בשנות הארבעים, או עבד אל־נאצר בשנות החמישים והשישים, או אש"ף בשנות השבעים.
מאז חתימת הסכם השלום לפני עשרים שנה הורחב עד מאוד שיתוף הפעולה הביטחוני בין שתי המדינות, אבל בד בבד הועמק גם שיתוף פעולה אסטרטגי בתחומי עניין אחרים - למשל מים ואנרגיה. ישראל מספקת כיום חלק מכריע מצריכת המים בממלכה, ובלעדי המים מישראל יתייבשו הברזים בבירה הירדנית, גם בבתיהם של אלו המפגינים בראש חוצות נגד ישראל. בעתיד גם תספק ישראל לירדן גז שאף לו אין לירדן שום תחליף או אלטרנטיבה.
אבל התלות הביטחונית והכלכלית ההולכת והמעמיקה של ירדן בישראל לא שינתה כהוא זה את הלך הרוח האנטי־ישראלי בממלכה. דומה שאין ציבור בעולם הערבי המפגין באופן כה בוטה את איבתו לישראל כמו הציבור הירדני. ומול גילויי שנאה אלו ניצב הממשל הירדני חסר אונים או אף בוחר לעיתים לשפוך - גם אם באופן מדוד - שמן למדורה, כפי שתעיד הצהרתו האחרונה של המלך עבדאללה בדבר ההכרח להדוף את התוקפנות הציונית בירושלים.
תגובתו המהוססת של הממשל בירדן לגילויי האיבה לישראל נובעת מן העובדה שאין הוא חש בטוח בממלכה שעליה הוא שולט. רק אחד מכל ארבעה מתושבי הממלכה משתייך כיום ליסוד השבטי הבדואי העבר־ירדני שעל בסיסו הוקמה ירדן. עוד כרבע הם פלשתינים, והחצי האחר הם פליטים מסוריה ומעיראק. במצב דברים שכזה כאשר ארגון דאעש מתדפק על השערים ואילו בקרב הפלשתינים מתקיימת זיקה ברורה לבני עמם מן העבר השני של נהר הירדן, חשים מנהיגי הממלכה שמוטב להניח לציבור בארצם לשחרר קיטור.
אבל בעבורה של ישראל, ירדן היא חומת מגן ורצועת חיץ חיונית ממזרח. ירדן - המלך, הצבא ושירותי הביטחון של הממלכה שממזרח - הם מה שמפריד וחוצץ בין ישראל לבין ארגון "המדינה האיסלאמית", ומה שמונע מהמציאות הפסטורלית לאורך נהר הירדן להפוך למציאות דמוית המציאות שמולה מתמודדת ישראל בגבול עם עזה ובגבול עם סוריה ועם לבנון.
שתי המדינות זקוקות זו לזו ולכן תוספנה ותעמקנה את שיתוף הפעולה ביניהן. התלות הכלכלית הירדנית בישראל רק תלך ותגבר. אבל האהבה בין העמים תחכה, אם בכלל, לימים אחרים. כך או אחרת, במונחים של המזרח התיכון, הסכם השלום הישראלי־ירדני הוא סיפור של הצלחה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
