שבועיים שלמים "טחנו" לנו בשכל כמה יקר, כמה מגעיל, כמה קשה וכמה רע לחיות במדינת ישראל. המילקי יקר, לא קל לקנות דירה, לגדל ילדים ולהמשיך להתקיים. כמה דיו נשפך על סיקור "מחאת המילקי", כמה שעות מסך, כמה כתבים נשלחו לאירופה לעשות קניות בסופרים כדי לראות מה זול ומה יקר, איך החיים שלנו היו נראים אחרת אחרי ביקור שבועי בסופר בברלין, בפאריס או בלונדון.
ערב שמחת תורה נוכחנו לדעת מהם מימדי האסון הנורא ברכס האנאפורנה בנפאל. מסלול טרקים מדהים, אחד המפורסמים בעולם וחביב על עשרות אלפי ישראלים מדי שנה. שמחת החג נמהלה בעצב על הנורא מכל: עם צאת החג פורסמו שמותיהם של השלושה שחייהם נגדעו אי שם בפיסגת העולם, ועוד מטיילת אחת שטרם יצרה קשר עם משפחתה או עם משרד החוץ ויש חשש לחייה.
כמו טייס אוטומטי עובדים במשרד החוץ במקרים כאלה. בית חב"ד הופך לחמ"ל וכל ישראלי עושה את הצעד הראשון לשם כדי להרגיע את הבית. משרד החוץ תוגבר בתוך החג באנשים מנציגויות שכנות. באזור האסון הוקם חפ"ק.
קנדה, גרמניה, פולין ושאר המדינות לא בדיוק שלחו מטוסים, רופאים ושגרירים כדי לטפל באזרחיהן עשרות אלפי קילומטרים מהבית. רוב המדינות הללו, שעד לא מזמן הטיפו לנו שהחיים שם יפים וקלים יותר, לא שלחו סיוע דוגמת מדינת ישראל, ואם כן - הוא כלל לא מתקרב לזה של ישראל. לא ראינו חברות ביטוח או ארגוני סיוע כמו מד"א שנשלחו לקחת את הפצועים חזרה לטיפול בבתי החולים במדינתם.
מברלין לא יצאה משלחת של הצבא הגרמני עם רופא, פסיכולוגים וקצין בריאות הנפש - מישראל דווקא כן. בפעם הבאה שאנחנו עושים חשבון בסופרמרקט, לא נראה שם חיוב על משלחות חילוץ ליקירינו שזקוקים לעזרה מעבר לים. אנחנו יכולים להיות בטוחים שעם ישראל ומדינת ישראל נמצאים מאחורינו בכל מקום בעולם - בעיקר בעת צרה.
