פחות משלושה שבועות לפני הבחירות לקונגרס האמריקני, המלחמה בדאעש הפכה לאחד הגורמים המשפיעים הפוטנציאליים על תוצאותיהן - לרוב לטובת הרפובליקנים. זו האירוניה בהתגלמותה, שכן לא מכבר ניבאו המומחים והסוקרים שלמדיניות החוץ, ובייחוד לנושאים הנוגעים למזרח התיכון, לא תהיה כל השפעה על הבחירות - אדרבה, טענו שהמירוץ נעדר סממנים אידיאולוגיים ושהמצביעים יקבעו את בחירתם על פי יחסם לנשיא אובאמה. גם העובדה הזאת - כלומר, הנשיא ממלא תפקיד מרכזי כל כך בשיקולי ההצבעה - מפתיעה למדי, שהרי בבחירות מסוג זה בדרך כלל האינטרס המקומי הוא המכריע ולא הראייה הלאומית הכוללת. הפעם זו תהיה הצבעת אמון על עצם תפקודו של אובאמה.
דבר זה בא לידי ביטוי גם בהתייחסות הציבור לנושא הכלכלי, שהיה אמור לסייע לדמוקרטים - והגם שהממשל יכול לרשום לעצמו הישגים נאים בתחום זה, לרבות ירידה מרשימה בשיעורי האבטלה, הרי הסקרים מעידים שרוב הנשאלים לא זקפו את השיפור לזכות מדיניות הנשיא.
רק לפני כשנתיים הכריז הממשל על הסבת ציר מדיניות החוץ והביטחון שלו מהמזרח התיכון לדרום־מזרח אסיה, כולל פינוי כל הכוחות האמריקניים מעיראק ופינוי כמעט מלא מאפגניסטן, וכן על צמצום מימדיה של "המלחמה בטרור". ואז, כאילו להתל בו, החל הכל להתפוצץ לו בפנים; בסוריה החלה מלחמת אזרחים עקובה מדם, בלוב נרצח השגריר האמריקני, ספיחי אל־קאעידה התפשטו, במצרים חל מהפך פוליטי שהממשל לא הבין את משמעותו החיובית ולא ידע איך להתמודד איתו - ופתאום עלה לבמה גורם אימתני ששמו דאעש. התמונות של עריפות הראשים, כולל של אמריקנים, ומעשי הזוועה האחרים גרמו לזעזוע עמוק בקרב הציבור האמריקני - והעבירו את המחט בברומטר הפוליטי מהתנגדות כללית למעורבות אמריקנית כלשהי בנעשה במזרח התיכון - לתמיכה גוברת, הגם שעודנה מוגבלת.
גם הנשיא אובאמה חש שאמריקה אינה יכולה עוד להשקיף על הדברים מהצד והחליט על פעולה צבאית, בעיקר אווירית, נגד דאעש, וכנראה גם קיווה שיוכל לשקם את מעמדו המנהיגותי הפגוע. אף שהציבור האמריקני תמך בהחלטתו, זה אינו מתבטא בשלב זה בשיפור ה"רייטינג" הפוליטי שלו ושל מפלגתו.
לא הוסיפה לו גם העובדה שדווקא בעת הזאת התפרסמו הזיכרונות של כמה מבכירי הממשל שלו לשעבר, שלא חסכו ביקורת ממה שהם מציינים כמחדלים בנושאי חוץ וענייני המזרח התיכון. חמורים מכולם היו דבריו של ליאון פאנטה, שר ההגנה וראש ה־CIA לשעבר, שטען שאובאמה "איבד את דרכו", ואילו דיפלומט אמריקני בכיר קודם, וואלי נאסר, אפיין את הנשיא כ"שטחי, מונע רק משיקולים פוליטיים וחסר כל עניין בדיפלומטיה אמיתית". תיאורים דומים הופיעו גם בזיכרונות של אישים אחרים בממשלו.
באופן מסורתי, אף שלא תמיד בצדק, נהנים הרפובליקנים מאמון רב יותר מהדמוקרטים בקרב הציבור האמריקני בכל הנוגע לביטחון לאומי ולהגנה בפני טרור - ולא ייפלא, אפוא, שמועמדים רפובליקנים שונים לסנאט ולבית הנבחרים עטו על הטרור הג'יהאדיסטי כמוצאי שלל רב ובדיוק בזמן הנכון מבחינתם. "לא אנחנו אמרנו את זה על הנשיא, אלא שריו ויועציו, וכנראה הם יודעים מה הם אומרים", מתריעים בחומרה שידורי התעמולה שלהם, "אובאמה מבולבל ואינו תופס את גודל האיום של הטרור האיסלאמיסטי".
לתוצאות הבחירות בנובמבר, אף שלא תעצבנה בפועל את מדיניות החוץ האמריקנית לשנתיים הנותרות של כהונת הנשיא, בכל זאת תהיינה השלכות - כולל בנושאים הנוגעים לישראל. תוצאה נוספת: הגם שאפשר לשבח את הנשיא אובאמה על שיתוף הפעולה הביטחוני חסר התקדים עם ישראל, הרי המציאות הכאוטית במזרח התיכון ודאגת האמריקנים פן הטרור האיסלאמיסטי יגיע גם אליהם, עשויות להקרין באופן חיובי גם על חשיבותה של ישראל כבעלת ברית אסטרטגית של וושינגטון.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
