בעקבות הספר "צליחה": התעלה, 1973 | ישראל היום

בעקבות הספר "צליחה": התעלה, 1973

ספרו החדש של עמירם אזוב, "צליחה" (הוצאת "דביר"), מסכם באופן מרשים והגון את 60 השעות שמסביב לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, ומטבע הדברים מעורר מחדש את הזיכרונות והדיונים בדבר הצליחה.

אירועי 15 באוקטובר 1973 ייזכרו כנקודת המפנה של המלחמה בחזית הדרומית. בתאריך זה ניתנה הפקודה למבצע "אבירי הלב", שמטרתו היתה חציית התעלה לגדה המערבית ופלישה למצרים. לזכות מתכנני המבצע ייאמר כי ההפתעה של המצרים היתה מושלמת. עברו ימים עד שהם הבינו מה קרה, זמן שהספיק לנו כדי לבסס את אחיזתנו בראש הגשר. האם זה המהלך שהכריע את הכף? העובדה שאין לערער עליה היא ששבוע בלבד לאחר הצליחה הושגה הפסקת אש.

אני גויסתי עם חבריי ב-6 באוקטובר אחר הצהריים. הנעליים האדומות היו מצוחצחות והמתח רב. נדבקים לרדיו, ניזונים משמועות ותמהים מדוע אנו, משחררי ירושלים ב-67', עדיין בהמתנה. חוששים שמא נפסיד את המלחמה.

הוטסנו לרפידים ב-9 באוקטובר ולראשונה התוודענו למלחמה האמיתית. נראה שפועלים באלתורים ולא על פי תוכנית או מטרות מוגדרות. מוקפצים לאום חשיבה להגנה מפני קומנדו מצרי. שוב חוזרים. כל זה מתרחש עד בוקרו של 15 באוקטובר.

"מה קורה? מה השקט הזה-" שאלתי. "שב ותכתוב את צוואתך", ענה לי חבר. "חוצים את התעלה עם סירות גומי, פעולות קומנדו נגדיות, וכנראה שמשם לא חוזרים". ההלם מוחלט ואיתו האלם. לקחתי גלויה וכתבתי הביתה לאשתי ולהורים שהכל בסדר ושיהיה טוב וניפגש בקרוב. לילה, דחוסים בתוך הזחל"מים 15 לוחמים על ציודם האישי, תחמושת וסירת גומי על ראשינו. אין מכשירי קשר, אין שום דבר שהורגלנו אליו. רק אומץ ורוח קרב. שיטת הסמוך עובדת. חותרים למטרה. מסביבנו יהום הסער, דם, אש ותימרות עשן. צעקות וטרטור מנועי טנקים. כל היחידות נלחמות על הציר ועל הישארותו פתוח למעבר שלנו עד התעלה. אנחנו מעוכים בתוך הזחל"ם, אין אוויר וצריך לקחת סיכון ולהרים ראש ולקוות שלא תחטוף כדור. קולות הנפץ קרובים אלינו, מתפללים לא להתרומם עם סאגר ולהתאדות. אין שליטה במצב. קדימה. מקווים שהמצרים לא יבינו לאן אנו דוהרים, שלא תיסגר הפירצה בין הכוחות שלהם המאפשרת את תנועתנו. בינתיים גשר הגלילים תקוע, ואנחנו עוקפים ושועטים הלאה. נדמה כנצח, והנה מגיעים לנקודת הפריקה. מי מחכה לנו, מה מחכה - אין תשובות. זהו, אנחנו קופצים מהסירות, נשכבים על החול הרך ומאזינים.

ההפתעה היתה מושלמת. לא נתקלנו בהתנגדות. מחכים לתגבורת, לכוח שריון. טנק ראשון עובר ומזהה תנועה חשודה, פגז נורה והרוג ראשון שלנו מאש כוחותינו. המג"ד שכח שהורה להציב רתק במקום. ההרוג, חבר יקר, ותיק בפלוגה. לא נתקלנו באויב, וכבר מבכים ואבלים את מותו המיותר של חברנו.

אנחנו יוצאים לסיורי שטח כדי להרחיב את גיזרת השליטה ולהבטיח המשך חצייה בטוחה של כל הכוחות. האויב עדיין לא קלט את המהלך ומשמעותו. מבצעים סיורים עד תעלת המים המתוקים ובחזרה לראש הגשר. הרעב מציק, חיים ממנות קרב, אבל חסר. חסרות סיגריות. נתקלים בברווזים ופשפשים. את הברווזים מתכננים לאכול ומנסים להיפטר מהפשפשים. אני נזכר בספרים ובסרטים על מלחמות אחרות בהיסטוריה. כמו אז גם היום, החייל מחפש אוכל וסיגריות.

מאזינים לרדיו טרנזיסטור ושומעים הודעה של ראש הממשלה בכנסת שכוחות צה"ל חצו את התעלה. מתכוונים אלינו.

מוזר. שוב נפל בחלקנו להשתתף במהלך שישנה את פני המלחמה? ב-67' כבשנו את ירושלים, עכשיו אנחנו במצרים. אבל למה הסגירו אותנו? הרי זה יזמין את כל הצבא המצרי המופתע. האם ההודעה נבעה משיקולי אגו? פוליטיים? אנחנו צריכים לשרוד, זו המשימה הפרטית של כל אחד מאיתנו. סופרים את הכדורים, האם נוכל לעצור את שטף המצרים אם וכאשר-

הסיורים ממשיכים, והמג"ד מחליט להתקדם ולכבוש את מתחם סרפאום. מעטים מול רבים. שאננות של מפקד. זהו מתחם תמים למראה אבל מצויד היטב. בניגוד להיגיון
ולמודיעין, המג"ד, אמיץ ועטור אותות, מה ששיבש אולי את שיקול דעתו, מחליט להיכנס לגוב האריות, כנראה אינו קורא נכון את תמונת המצב.

הגדוד מתקדם לעבר המלכודת. יש הרוגים ופצועים, וגדוד נוסף מוזעק לסיוע. הפעם אנחנו רצים לסייע בחילוץ. כל אותו הזמן הכדורים שורקים. טובי הלוחמים שלחמו באומץ רב לצאת מהמלכודת, נהרגו. חלקם פצועים. נכנסנו לסרפאום בהחלטה של מפקד שאנן, בנחיתות מספרית, וללא ליווי שריון וציוד מתאים. ללא תכנון, ללא מודיעין. טעות בהבנת השטח הובילה אותנו לגיהינום הפרטי של הגדוד. יש משבר פיקודי בגדוד. הקצינים לוחצים להדיח את המג"ד, אבל זה לא קורה. יש תחלופה בסגל הפיקודי, אבל המג"ד ממשיך בתפקידו ורק לאחר תקופה הוא מסיים את תפקידו ומעביר את השרביט לסגנו.

ממשיכים במשימה, ההגנה על ראש הגשר. המצרים מתעשתים. אנחנו מתחילים לחטוף בראש מאות טילים מדי יום, בעיקר קטיושות בסדרות. פיתחנו מומחיות לזיהוי יציאות ונפילות.

ארוחת בוקר ממנות קרב. פסטורלי למדי. לפתע שריקות טילים והתפוצצויות. מזנקים לשוחות ולבונקר. ממתינים לאחרון שהתפוצץ ויוצאים להמשיך. ארוחת הבוקר התאיידה עם אחד הטילים. שוב משחק לו המזל. סיוט ההפגזות נמשך וסובלים ממחסור בבגדים, אוכל, סיגריות ומקלחת.

אבל אנחנו מבינים שלקחנו חלק במהלך מכריע. הקרבות הוכרעו על ידי הבודדים והאמיצים בדמם ובגופם. חלק מהגנרלים הרהיבו עוז, חלק חיפשו תהילה וחלק עסקו במלחמות אישיות בינם לבין עצמם ובחישובים פוליטיים. הממשלה עסקה בניסיונות הישרדות, ואילו החיילים והמפקדים בשטח הם הגיבורים האמיתיים. הם עסקו בעיקר - חתרו למטרה גם כשלא היתה ברורה דייה וניצחו.

הכותב הוא צנחן (מיל')

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר