השבוע, במהלך הכרחי ויפה, אישרה הממשלה תוספת תקציבית של 1.3 מיליארד שקלים ליישובי עוטף עזה. לְמָה? סיוע לעסקים, פיתוח החקלאות, תמיכה בקליטת תושבים חדשים, חידוש ושדרוג התשתיות. לָמָּה? בעולם רציונלי אין לזה תשובה.
כלכלית, הישיבה בעוטף עזה אינה משתלמת. המדינה מובילה מים מהכנרת עד לנגב בעבור גידול עגבניות, בזמן שהעגבניות מספרד זולות יותר. חישוב קר יראה גם שפינוי יישובי גבול הצפון למשל עדיף על החזקתם, ובשיקולי עלות־תועלת היישובים בערבה מיותרים. כך המפעל הציוני בכללותו: היה זול יותר, בדמים ובדמים, לשבת באוגנדה.
ביוני 1982, בשבוע שלאחר הפסקת האש בלבנון, פיקד סא"ל גרשון הכהן (לימים האלוף) על כוח קטן בגבול סוריה־לבנון. הם קיבלו פקודה לכבוש גבעה מסוימת, ולקראת חצות יצאו למשימה תחת אש צלפים סורים. מפקד הפלוגה, רס"ן רענן שוהם, נהרג. כמה חיילים נפצעו. אחר הצהריים הגיע מפקד החזית האלוף יאנוש בן־גל, צפה על שדה הקרב וקבע בפסקנות: "גבעה לא חשובה, תחזרו!"
עם לילה נסוג כוח הצנחנים אל הקו שממנו יצא בליל אמש. "התחושה היתה קשה", כותב הכהן בספרו החדש "מה לאומי בביטחון הלאומי" (הוצאת מודן־משרד הביטחון), "לא רק בגלל רענן שנהרג, אלא בעיקר בגלל תחושת חוסר התכלית".
מהי התכלית? האם הציונות היא מקלט לילה ליהודים או שאנו מבקשים כאן גאולה ומולדת? הכהן, נתמך בידיו היציבות של בן־גוריון, טוען בספר שהביטחון הלאומי הוא מעבר להגנת הקיום. לא רק שקט בדמי חסות, אלא חזון הנביאים: "אם כל המאבק אינו אלא למען עוד מדינת חוק מערבית מתוקנת ש'כיף לחיות בה', עוד מקום אפשרי למקלט, ללא ייעוד מוסרי ייחודי, אפשר ברצינות לשאול לשם מה, ואולי זה לא שווה".
הכהן הוא גנרל ופילוסוף. איש הצבא היחיד בדרגת אלוף שמחזיק בתואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית. אנחנו משוחחים מדי פעם; אני מבינה רק חלק קטן ממה שהוא אומר. בחודש האחרון השתחרר מצה"ל אחרי 41 שנות שירות שבהן כיהן, בין השאר, כמפקד המכללות הצבאיות, כמפקד הגיס הצפוני וכמפקד הגיס המטכ"לי. עולם הרוח שלו, שמתיישב על שולחן המטכ"ל גם בעיצומה של לחימה, כולל את א"ד גורדון והחת"ם סופר, את עמנואל קאנט ומדרש רבה, את יגאל אלון והבעל שם טוב.
הוא אינו חובש כיפה (אף שגדל בליבה של הציונות הדתית), אבל מאמין בצור ישראל. לשאלתו של א"ב יהושע "עם ישראל בשביל מה אתה חי?" עונה הכהן בספרו: העבדים באמריקה שרו "Let My People Go", ותכלית המאבק שלהם היתה השחרור משעבוד. לעומתם נאבקו משה רבנו ובן־גוריון על משהו נוסף, שחרור עם שליחות וייעוד, שחרור בעל אופק רוחני דתי ("שלח את עמי ויעבדוני").
הכהן מדלג מעל מי שיכנה אותו הזוי, מעל המבוכה שעוטפת חילונים המכירים בקיומו של מעמד הר סיני. "תפיסת הביטחון הלאומית הישראלית אינה יכולה לנווט דרכה ללא קשב ושיח מתמיד עם מקורות ההשראה והמשמעות הבאים מן העבר", הוא כותב, ומביא דוגמה - בעמוד הראשון באטלס ארץ ישראל, שהופץ על ידי מחלקת החינוך בצה"ל מייד לאחר מלחמת העצמאות, נכתבו פסוקי ההבטחה: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת". שימוש כזה בפסוקי ברית בין הבתרים נחשב נורמטיבי. היום זה "אמיץ" או "מסוכן לדמוקרטיה" - בהתאם למגיב.
גם הציטוטים מכתבי בן־גוריון, הפזורים לאורך הספר, נשמעים לאוזנינו הציניות כאילו נכתבו בידי רבני גוש אמונים. הכהן מצטט אותם בלי שירעד לו הקול. הנה דברים שכתב הזקן, שספק אם יכולים להיקלט באוזניהם של היורדים ברלינה: "אנו בונים מדינת ישראל מתוך חזון נבואי וכיסופים משיחיים - להיות גם למופת ולמורה דרך לאנושות"; "הביטחון הוא רק תנאי. למדינת ישראל ייעוד מיוחד... מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות"; "יעשה כל אדם באמונה, כמידת יכולתו, את חובתו כאדם, כיהודי, כאזרח המדינה, שותף ליצירה גואלת עם ומעלה אדם, ושם ישראל יתעלה ויתקדש". מה שהיה מותר לראש הממשלה לפני כמה עשורים, אסור למפקד חטיבת גבעתי ב־2014.
לא רציונלית, ולא במקרה
בראש השנה העולם כולו עומד למשפט. זהו יום הדין. לפי חז"ל, גם המדינות עוברות בפני בורא עולם ודינן נחתם: "ועל המדינות בו ייאמר: איזו לחרב, איזו לשלום; איזו לרעב, איזו לשבע". מה צריך אדם להיות כדי לעבור בדין? להיות הוא עצמו. להיות מה שנועד לו. זהו הפירוש המילולי של חזרה בתשובה: לשוב אל המקום שלך. "כשישאלו אותי בשמים מדוע לא הייתי משה רבנו לא אפחד, אבל כשישאלו אותי מדוע לא הייתי זושא, אקווה כי אדע מה לענות".
וכך המדינה, הלאום: להיזכר מאין באנו ולאן אנו הולכים. לשוב אל מקומנו. בפרפראזה על דברי רבי זושא מאניפולי: כשישאלו אותנו מדוע לא היינו ניו יורק, לא נפחד - אבל כשישאלו אותנו מדוע לא היינו ישראל, נקווה שנדע מה לענות.
בארבעת החודשים מאז חטיפת הנערים ועד ראש השנה עברנו שינוי תודעתי. לא נסיעה בנתיב חדש, אבל תזוזה של מעלה אחת בהגה. אולי יותר. בתפילות למען הנערים החטופים נחשפה התשתית. בהלוויות ההמונים של החיילים הבודדים, נוקה היסוד מעפר. משהו השתנה. בשנה הזאת, בצוק איתן שבאחריתה, רבים התפכחו מהאשליה שנוכל להיות עם ככל העמים. קופל חלום אוסלו והמזרח התיכון החדש, נגוזה התקווה להיות המדינה ה־51 של ארה"ב או ה־29 של אירופה. בקיץ תשע"ד נזכרנו למה אנחנו פה, ולשם מה. כשם שהגורל שונה - גם הייעוד שונה.
אם נחזור לשאלת ההשקעה בעוטף עזה, הציונות היא לא רציונלית, ולא במקרה. ההתנכרות שלנו אל הר הבית, ההשלמה עם האיסור על יהודים להתפלל בו (או להניע את השפתיים), הן ספיח מהנסיעה הקודמת. ציונות בלי ציון היא כלי ריק: כמו צדקנות בלי צדק, לאומנות בלי לאום.
הרעשה כבדה
בספר שמואל ב' מופיע סיפור משונה ומוזר: דוד המלך מנסה להיכנס אל ירושלים, ונתקל בעיוורים ובפיסחים, "שנואי נפש דוד", שמונעים ממנו להיכנס בשערי העיר.
הפרשנים התייגעו בשאלה מיהם אותם עיוורים ופיסחים. האם היבוסים, אשר בטחו בחוזק חומות העיר ובעוצמתה, העמידו עיוורים ופיסחים על החומות כדי ללעוג לדוד שלא יוכל לכבשה - אפילו אם יעמדו על החומות רק נכים? או שאולי העמידו היבוסים עיוורים ופיסחים כי לא מכבודו של מלך להילחם נגד מוגבלי הגוף, ודוד יימנע מכיבוש בשל מוסריותו? האם ייתכן שהיו אלה צלמים שהועמדו על החומות, ודוד לא יכול לעברם בשל החשש להשתחוות לעבודה זרה? אולי בובות בעלות יכולות מאגיות?
איש התנ"ך הרב עוזי ביננפלד פותר את החידה ברוח אקטואלית. לדעתו מדובר באנשים מקרב עם ישראל, עיוורים ופיסחים ממש או כמשל, שהיו משתפי פעולה עם היבוסים. הפירוש מסתדר עם התיאור בדברי הימים, שבו לא מוזכרים העיוורים הפיסחים. אותם משתפי פעולה לא נלחמו בדוד פיזית, אלא השתמשו בדה־מורליזציה מתוחכמת. הם הוצבו על החומות ודיברו אל המלך בשפתו: לא תבוא הנה, לא תצליח לכבוש את ירושלים. זה לא בכוחותיך. זהו כיבוש לא מוסרי. העולם יתנגד. יחרימו אותך. וקולם הידהד בעברית צחה: "ויאמר לדוד לאמור: לא תבוא הנה", "לא יבוא דוד הנה".
נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", כתב על זה שיר ("העיוורים והפיסחים"): "עַמי! אם תרצה לרשת את ארצך, הסר העיוורים והפיסחים מקרב מחניך".
המסקנה שעולה מ"תעשיית השקרים" - ספרו החדש והנחוץ של העיתונאי בן־דרור ימיני - ומ"תפוס ת'יהודי" של טוביה טננבום, היא ששונאי ישראל בעולם לא היו מצליחים להדהד את המסרים שלהם בלי הסיוע של העיוורים והפיסחים, שעומדים על החומה וצועקים בעברית (הן למנהיגות הישראלית והן לחיילים): לא תצליחו, זה לא בכוחכם, לא תעלו אל ירושלים.
יש בדמוקרטיה מקום לגיטימי גם למהרסייך ומחריבייך. אפילו כשהם מכרסמים בחוסנה של המדינה. אפילו כשהם מבזים אותה. אלא שבחלק מהמקרים העיוורים והפיסחים הללו, המנוצלים היטב על ידי היבוסים, נוהגים בחתרנות מדינית שיש בה כמעט חציית קו של סיוע לאויב בשעת מלחמה.
מדו"ח חדש של "אם תרצו" עולה כי חלק מארגוני השמאל הישראלי מקבלים תקציבי עתק עקיפים וישירים ממדינות אויב ערביות. המחקר מגולל את רשת העברת ההון, ממדינות ערביות וממדינות אירופה, המיועד להתערבות בלתי לגיטימית בענייניה של ישראל. בגופים התורמים: ערב הסעודית, כוויית, איחוד האמירויות, קרן אל־אקצא, קרן אל־קודס.
הכסף עובר מהמקור הערבי־איסלאמי, דרך אירופה, אל ארגונים לא ממשלתיים בישראל. היעדים: השתלטות על קרקעות בירושלים, בנגב ובגליל; מימון הפגנות השמאל הרדיקלי; לוחמה משפטית נגד אישי ציבור וקצינים מישראל; תמיכה במשפחות מחבלים מתאבדים; ניגוח הלגיטימציה של צה"ל וישראל.
יהודים שימושיים. מה עוד אפשר לומר. העיוורים והפיסחים על חומות ירושלים. אבל גם בתוך הרעש הזה - יכול נוכל להם. "וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד. וילך דוד הלוך וגדול, והשם צבאות עימו".
משפט בלי צדק
"על הצדק שעושה ומקרין בית המשפט להיות צדק אנושי שנובע ממעמקי הלב", כתב שופט העליון יעקב טירקל. אל היכל הצדק הגבוה ייכנס בקרוב מני מזוז, מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה בתקופת ההתנתקות.
יוני 2005. בחדרו של מזוז יושבים אנשי מועצת יש"ע ואנשי גוש קטיף. אנשי הגוש, חקלאים מבוגרים, מלח הארץ, ביקשו בדמעות דחייה של ההתנתקות. לא ביטול. דחייה. הקור שנשב ממנו היה אכזרי. לא ראיתי ניצוץ אנושיות בעיניו. לא חמלה. לא הקשבה, רוך או רגש. התגובות נעו בין אדישות לשנאה. "צדק אנושי"?
כל כיווני הרוח
סיכום השנה שלי נמצא בין בית הקברות טרומפלדור בתל אביב לבית העלמין סנהדריה בירושלים. בשנה שחלפה איבדנו קבוצה גדולה של ענקי רוח. תשע"ד - והאדם אינו לעד. חורים נפערו. הרב עובדיה יוסף ואריק איינשטיין. מאיר הר־ציון וספי ריבלין. אורי אליצור ואסי דיין. עזריה אלון וחנה מרון. הרב אברהם צוקרמן ומני פאר. אסתר שטרייט־וורצל ודידי מנוסי. בזה אחר זה הם חמקו בדממה מהדלת האחורית, מותירים אותנו אבלים על מי שלא פגשנו אישית אבל גדלנו על ברכיו.
אני לא יודעת אם היתה עוד שנה שבה נלקחו לגנזי מרומים קבוצה כל כך גדולה של אנשי תרבות בולטים. הם שינו את העולם שלנו, קידמו אותו. ואחרי מות, טעימות מהמורשת הרוחנית שהשאירו מעצימות את החיסרון: כמה היינו רוצים עוד שיר של אריק, עוד מאמר של אורי, עוד סרט של אסי, עוד מופע של ספי, עוד פסיקה חדשנית של הרב עובדיה. כמה אנחנו זקוקים להם.
בחדר העבודה שלהם נשאר רק אוויר, בלי חמצן. וכמה שננסה, לא נצליח למלא את החלל. מהו איש רוח? מופע חד־פעמי של אישיות גדולה שהתנועה שלה בעולם עושה רוח, במובן החיובי: מנידה ומטלטלת ענפים רבים. מה משותף לרב עובדיה יוסף ולאריק איינשטיין? שניהם קידשו את הרוח לפני החומר. בשניהם היתה בינה שמקורה, אולי, עליון.
אני מרגישה את חסרונו של העיתונאי אורי אליצור. אחרי מציאת גופותיהם של אייל, גיל־עד ונפתלי, ובצל המעורבות האישית העמוקה שלי בסיפור, חיפשתי את המילים שלו בעיתון "מקור ראשון", שם הייתי רגילה לקרוא אותו במשך שנים. אבודה, מחפשת פשר, הבנתי עד כמה חסרונו בוער בי. בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, אבל יש בודדים שעל החותמת שלהם אין פתק החלפה. יהי זכרם עימנו.
וכדאי להגיד עוד משהו על אנשי רוח. התרגלנו שאנשי רוח יש רק משמאל. לפני כשנה, בפער של שבוע, פורסמו שני ראיונות גדולים עם שני אנשי רוח: במוסף "שישבת" של ישראל היום התפרסם ראיון עם הפזמונאי והסופר יורם טהרלב. שבוע אחר כך פורסם במוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות ראיון עם המשורר נתן זך. שניהם, טהרלב וזך, נושאים שמות משפחה מתוקים; שניהם בני אותו דור (שמונה שנים מפרידות ביניהם); שניהם יצרו ותרמו לתרבות העברית. אבל אחד מתפקד כנביא זעם, מניף דגלי שנאה וסלידה, והאחר - כשיריו - מלא באהבה.
טהרלב: "כשאני שומע את השירים היום חסרה לי אהבת הארץ"; זך: "השנים הטובות ביותר בחיי היו 13 השנים באנגליה. חזרתי לארץ הנשענת על חרב. אם הייתי יודע, לא הייתי חוזר". טהרלב: "אני לא שומר כשרות או שבת אבל מאוהב בספרות היהודית, בספרי המוסר וההלכה"; זך: "אם אי אפשר לכתוב בתעודת הזהות שלי שאני ישראלי, אם צריך לכתוב רק שאני יהודי - אז אני לא יודע למה לחמתי למען ישראל במלחמת השחרור".
את אנשי הרוח שלנו אנחנו יכולים לבחור. תרומתו של טהרלב ליצירה העברית לא פחותה, אולי אף עולה על זו של זך. אפשר לבחור את מי לראיין, את מי לקרוא.
וחוץ ממה שאיבדנו
השנה לא רק איבדנו אלא גם זכינו לקבל. 176 אלף ישראלים קטנים ומתוקים נולדו השנה. קמוטים וקירחים נכנסו אל העולם, מי יתן שקמוטים וקירחים ייצאו ממנו: שאף לא אחד מהם ימות יפה, כמו בשירים על הנופלים. הנופלים לעולם לא יזדקנו. ברכה אשא בערב השנה החדשה: שהילדים של כולנו ימותו מכוערים וקשישים, שבעי ימים. נטולי שיניים, כפי שנולדו.
"ובספר חיים, ברכה ושלום, ופרנסה טובה וישועה ונחמה, וגזרות טובות, ניזכר וניכתב לפניך, אנחנו וכל עמך בית ישראל, לחיים טובים ולשלום".
