בעיתונות האמריקנית אחד המדורים הפופולריים הוא שאלות שהקוראים מפנים למומחים. לפני כמה שנים, בתקופה שבה בנקים קרסו ולא ראו את הסוף, הופיעה באחד העיתונים השאלה הבאה: "הלכתי לכספומט כדי להוציא מזומנים, וקיבלתי הודעה 'אין מספיק כסף בחשבון'. האם הכוונה של המכשיר היא לחשבון שלי או לחשבון של הבנק"?
שאלה טובה. ואכן, הגיע הזמן לקיים דיון בשאלה הבאה: מה עבר בראש של בכירי בנק ישראל כאשר החליטו לזרוק 5 מיליוני שקלים על מסע פרסום לשטר החדש של 50 שקלים? מה הם חשבו לעצמם? שאם לא יעשו פרסומת לשטר החדש, אנחנו עוד עלולים להימנע מלהשתמש בו? בנק ישראל בכלל בתחרות עם מישהו? מה, הם חוששים שנשתמש בפרנק השוויצרי במקום בשטר הירוק שלהם?
למה צריך מסע פרסום לשטר כסף? מי האוויל שהחליט שחייבים לשכנע אותנו שכיף עם השטר החדש? ואיך מסתדר מסע הפרסום הזה עם ההתנגדות של נגידת הבנק המרכזי להגדלת יעד הגירעון?
איך התנהלה הישיבה שאישרה את הקמפיין הזה? בבנק ישראל יש לא מעט מומחים, דוקטורים ומי ששימשו פרופסורים מכובדים באקדמיה. אז הם ישבו בחדר ישיבות עם בורקסים ושתייה, השמיעו דברי פתיחה ותודות וטעמו מהכיבוד ואז ביקש הראשון את רשות הדיבור. היה זה פרופסור אמריטוס שוויגער־מאכר: "הילידים לא יבינו איזה חסד מופלא עשינו איתם", אמר. ומייד אחריו ביקש את רשות הדיבור הדוקטור לופטגישעפט, ששאל: "למה לא נזמין פירסומת? אתם יודעים, טלוויזיה זה דבר שמאוד הולך, ככה שמעתי".
בכל מקרה, הנכונות של בנק ישראל לזרוק מיליונים על פירסומת למוצר שאין לו מתחרה מזכירה את החידה שהיתה פופולרית בלונדון בתקופת המשבר בבנקים.
שאלה: מה ההבדל בין היונים בלונדון לבנקאים בעיר?
תשובה: היונים עדיין מסוגלות לשים משהו על ב־מ־וו חדשה.
מבוא ללוגיקה
קרא את ההנחות הבאות ונסה למצוא את הטעות.
1. משרד החינוך החליט להעניק תמריצים למורים שמחנכים לערכים.
2. החינוך הכי טוב לערכים נעשה באמצעות דוגמה אישית.
3. אחד הערכים הוא לא לרדוף אחרי כסף.
4. כל מורה שמחנך לערכים יקבל אלפי שקלים.
מחווה לסקוטלנד
נוכח המתח עד שייוודעו תוצאות המישאל על עצמאותה של סקוטלנד, ארץ הוויסקי, וכביטוי להזדהות עם מי שרק כעת קיבלו את ההזדמנות להשתחרר מהכיבוש הבריטי, הנה מעשה ששמעתי לפני שנים בביקור במזקקת וויסקי בסקוטלנד. סקוטי אחד בשם ג'ון עבד שם במשך שנים. יום אחד במהלך משמרת לילה במזקקה, איבד את שיווי המשקל, נפל לאחד ממיכלי הנחושת - וטבע למוות.
אחד העובדים נשלח לספר זאת לרעייתו האהובה. האישה שמעה שבעלה מת ופרצה בבכי. אחרי זמן מה נרגעה ושאלה את השליח: "האם ג'ון סבל לפני מותו"?
אמר השליח: "לא חושב, כי במהלך הלילה הוא יצא מהמיכל שלוש פעמים כדי ללכת לשירותים".
לקבל את השונה
הגיע הזמן להתחיל לכבד את השונה, להשלים עם הימצאותם של בעלי ערכים שונים מאיתנו. וגם ללמוד לקבל את הנרטיב שלהם, להיות פתוח להבדלים בדת ובמנהגים, ולהעריך את המגוון התרבותי. ולכן, הבעות התיעוב של הגזען הישראלי המצוי נוכח הסצינות המסורתיות של האיסלאם - למשל, הטקסים המסורתיים של עריפת ראשים - מעידות על גזענות.
עכשיו, ראוי לשים לב לאלמנט שאנו נוטים להתעלם ממנו: דווקא טקסי העריפה הם ביטוי לסובלנות: כי אנשי דאעש אינם מבדילים בין מוסלמים למי שאינם מוסלמים. הם עורפים את כולם.
עם זאת, ברור כי הסיבה להפצת הסרטונים שמתעדים את עריפת הראשים היא רצון לשכנע את הישראלים כאילו אנשי האיסלאם הקיצוני משתייכים לאיסלאם הקיצוני, וכאילו הטרוריסטים הללו עוסקים בטרור. הניסיון להדביק סטיגמה של טרוריסטים למי שעוסקים בטרור הוא גזענות.
מה שמוביל אותנו אל ההיסטוריה הרשמית של טרנסילבניה, שם מופיע הדיווח הבא: במהלך מלחמותיו של דרקולה נגד הטורקים, נעצרו שלושה בוגדים רומנים. הם נידונו למוות בשיפוד.
הביאו את השלושה לרחבת ההוצאות להורג.
המוציאים להורג תקעו את השיפוד ברומני הראשון, אבל השיפוד נשבר. כמקובל, הנידון למוות קיבל את חייו בחזרה. הביאו את הנידון למוות השני, תקעו בו את השיפוד, וגם הוא נשבר. שוב קיבל הנידון למוות את חייו בחזרה.
הביאו את הרומני השלישי, אבל לפתע הוא זעק: 'עצרו! אני חושב שהבנתי מה הבעיה'".
לא רב עם אף אחד
יאשיהו פינטו אמר בראיון ש"אם נתתי שוחד, אגלח את הזקן ואוריד את הכיפה, כי אני לא רב יותר".
נדלג מעל השאלה האם פינטו קיבל סמיכה לרבנות: אנחנו קוראים "כבוד הרב" לכל פוליטיקאי חרדי, ורבים מהם כלל אינם רבנים.
נחזור לפינטו. השבוע הוא חתם על עיסקת טיעון ובה בין היתר הודה במתן שוחד. על סמך העדות שלו ייחקרו קציני משטרה.
רגע: למרות שפינטו הודה בשוחד, עד לסגירת הגיליון הוא לא גילח את הזקן ולא הוריד את הכיפה.
במילים אחרות: אי אפשר להאמין למילה שלו.
אבל אם אי אפשר להאמין למילה שלו, איך אפשר לסמוך על העדות שלו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו