זר לו נקלע לארץ בעיצומה של המערכה, ובעיקר בשבוע האחרון, היה משוכנע כי מדינת ישראל נחלה תבוסה לארגון טרור. הזר הזה היה חש במשב רוח קרירה של דיכאון ומשוכנע כי שקעה השמש על ישראל. אבל אתמול בבוקר הוא היה ממש משפשף את עיניו בתימהון: בעוד בישראל החיים נמשכים כרגיל, מראות ההרס נראים דווקא מעבר לגדר.
אז מה קורה כאן? מה היו מטרותיו המוצהרות של חמאס? מהם האמצעים והתשתיות שפיתח לטובת יישום המטרות, והאם המטרות הושגו? על שתי אבני יסוד בנה חמאס את תפיסת המלחמה שלו מול ישראל. האחת, הקמת מאגר עצום של רקטות ושל מרגמות, על מתקני הייצור שלהן, והאחרת: האמצעי להובלת אמצעי הטרור והנשק לישראל - המנהרות התת־קרקעיות. השילוב בין השתיים היה אמור להוביל למתקפה תת־קרקעית תוך כדי ירי אינטנסיבי של מערך הרקטות והמרגמות.
אסטרטגיה זו נחלה כישלון חרוץ. מערך המנהרות הושמד, ורק מעט מאוד מכלל הרקטות נותר על כנו. כמעט כל ההנהגה חוסלה, ומי שלא חוסל ידע שדמו בראשו, וזה היה הזרז הגדול ביותר לדרישה של חמאס להפסקת אש. נוסיף על כך את הריסת תשתיות הייצור ומאגרי התחמושת, ואת מאות המחבלים ההרוגים, והרי לנו קריסה מוחלטת של חמאס. במציאות נורמלית הוא היה מרים דגל לבן.
ומצד ישראל? המשענת העצומה של העורף מוטטה כליל נדבך נוסף במערך הלחימה של חמאס. הלה חשב כי הלוויות חיילים יפוררו את העורף. באה "כיפת ברזל" והיטיבה עם העורף למשך זמן רב. באה הרוח היהודית, אשר התפרצה כמו הר געש כבוי, והלוויות של חיילים בודדים הפכו למנוף של עוצמה. על כך לא חשב חמאס. ובחישוב קר, אובדן 64 חיילים ושישה אזרחים, ואובדן מספר מועט מאוד של כלי מלחמה, הם מחיר קטן בהרבה ממה שמישהו דמיין. מהלכי המערכה ריסקו עד דק את ההפחדות כי נישאר מבודדים בעולם, ולמי שלא היה בסביבה - תשומת הלב מרוכזת עתה דווקא בארגון דאעש.
אז מדוע אנשי חמאס "חוגגים"? מפני שהם חיים בהכחשה מתמדת. מפני שלשגר רקטה עד תל אביב נחשב, מבחינתם, ל"כיבוש המעוז הציוני האחרון". אבל החיים בתל אביב נמשכים ללא הפרעה של ממש. אמנם ההתנהלות של ההנהגה בישראל נראית הססנית לכאורה, אולם תוצאות המלחמה נמדדות בטווח הארוך, כפי שקרה במלחמה לבנון השנייה. עד אז, יחקרו ויבקרו את הממשלה על כל מהלך ועל כל הפסקת אש.
הערכתי היא שעל שתי שאלות לא ייתנו את הדעת כלל וכלל: מדוע ההערכה של אובדן חיילים וכלי מלחמה היתה גבוהה בהרבה מהמציאות, ומי גרם לכך שעזה תהיה הבונקר הגדול בעולם מאז מלחמת וייטנאם? מי שציפה כי המערכה מול הטרור תסתיים באבחת חרב, חייב להשיב לעצמו מדוע בעזה, גם מתחת ל־100 טונות בטון, שואגים ניצחון, אף על פי שזה ההפך מן ההיגיון?
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
