אי אפשר להפריז בחשיבות ההתקוממות במצרים ובאפשרות הבעייתית שההתקוממות תצליח ותניב שלטון עוין. נכון לשעה זו הנשיא מובארק טרם אמר את המילה האחרונה - אם הצבא יישאר נאמן לנשיא, יעבור מובארק את ימי הזעם האלה. תינתן לו לשם כך עזרתו של סגן הנשיא החדש (והראשון זה 30 שנה) עומר סולימאן, מינוי שאמור לא רק לרצות את ההמון הסוער אלא בעיקר לתת תמריץ לסגן לפעול להגנת נשיאו, ובתנאים מסוימים אף להחליפו. כך או כך, אנו עדים לאירוע היסטורי - סוף תקופת מובארק (תקופה שהיתה מגיעה לקיצה גם מדרך הטבע בתוך כמה שנים).
השאלה הראשונה היא איזה משטר יחליף את מובארק? לפני שנענה על שאלות אלו, אי אפשר שלא לשאול איזו מין מדיניות חסרת הבנה ואחריות נוקטת ארה"ב. בזמן ההתקוממות האחרונה באיראן, שהיתה באמת התקוממות נגד "בני חושך", לא נשמע קולם. עכשיו הם אינם מראים שום תמיכה בבעל ברית נאמן בעולם הערבי. האם האמריקנים "חזקים" רק על חברים? האם הם מבינים את המסר שמשוגר עכשיו לירדן, לעיראק ולשאר העולם הערבי? האם הם יודעים שהכוח המאורגן היחיד שעלול לקטוף את השלטון במצרים הוא האחים המוסלמים-
והעולם צופה בדריכות, כי מצרים היא אחת מאבני הפינה של הברית הפוטנציאלית של המדינות שיש להן אויב משותף (חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האיסלאמי והאחים המוסלמים) ויש עליהן איום משותף - איראן שיעית גרעינית. אם תיפול מצרים לידי גורמים איסלאמיים, סביר שתצטרף לציר הרשע המובל על ידי איראן. האם ארה"ב לא מודעת לסכנה הזו כשהיא מפנה כתף קפואה למובארק-
אכן מקום רב לדאגה. אבל דאגה אינה מדיניות. ישראל לא יכולה להסתפק בדאגה ואף לא "לעקוב אחר ההתפתחויות", בפרט בירדן, בעיראק ואף בקרב ערביי ישראל. השאלה המרכזית היא מה משמעות האירועים האלה מבחינת ישראל. על ישראל להבהיר לעולם שלנוכח האירועים במזה"ת ברור שהנושא הפלשתיני אינו הגורם לאי היציבות באזורנו. עלינו להתפכח סופית מהמדיניות של "רק השלום יביא ביטחון" שנכשלה. הניסיונות האובססיביים להסדר קבע כפוי רק שופכים שמן על המדורה שחומרי הבעירה שלה אינם מוזנים מהסוגיה הפלשתינית אלא מהאיסלאם הרדיקלי. במקביל, עלינו לחתור לשלום אמת על בסיס איתן של הבטחת קיומה וביטחונה של המדינה היהודית-דמוקרטית שלנו, לרבות עמידה על ההכרה בזכותה להתקיים.
איננו רוצים לשלוט בפלשתינים, אבל לא נסכים למדינה שעלולה בסבירות גבוהה להיות אויב מר. זה הזמן להדק את היחסים עם ירדן ולהכניס אותה לתמונת המו"מ בסוגיה הפלשתינית. עכשיו אפשר לראות עד כמה יש לנו ולירדן אינטרסים משותפים. עלינו להמשיך ולבנות את כוחנו הצבאי על סמך נכסים ביטחוניים, ובראשם גבולות בני הגנה. שהרי אנו עלולים לעמוד בפני חזית מזרחית ואף דרומית.
לפיכך עלינו להתעקש בכל התפתחות על מדבר סיני מפורז ועל בקעת הירדן, במובן הרחב של המילה, בריבונות ישראלית כגבול הביטחון המזרחי, ולבנות את כוחנו הצבאי עם גמישות, כך שיוכל לבוא לידי ביטוי במערכות שונות ובזירות שונות.
הכותב הוא אלוף (מיל')
