ארבעים שנה הסתובב עם ישראל במדבר. היו אלו ארבעים שנים תמימות של תסכול ושל חילוף דורות אשר נבעו כולם מבכי מיותר אחד - בכי של ייאוש מארץ אבות. בכי של חוסר אמונה.
נכון, הנתונים שהביאו עימם המרגלים אשר יצאו לארץ ישראל לראות את אשר יש בה - היו קשים. המודיעין שסיפקו לעם היושב במדבר תיאר תמונה קשה של ענקים. גיבורים. "עם חזק הוא ממנו". ואכן, לפי כל המידע שהביאו, לא היה כל סיכוי לשרוד במלחמה נגדם וכבר היה עדיף להישאר במדבר, עם כל הקושי העצום.
דבר אחד מהותי היה חסר באותו דור - אמונה. אמונה ביכולתו של בורא העולם להביאם אל הארץ המובטחת. ״ויבכו העם בלילה ההוא״, אומרת התורה - בכי של ייאוש היה זה, ובעקבותיו נגזרה גזירת מוות במדבר. ״אתם בכיתם בכי חינם״, אומר האלוקים, ״חייכם שתבכו בלילה הזה - בכי של דורות״.
דורות על גבי דורות בוכים אנו על צרות בני עמנו. בית המקדש הראשון חרב, הבית השני בעקבותיו. עיר גדולה ושמה ביתר חרבה ביום זה ונרצחו בה רבבות. כעבור שנים נחתם ביום זה גזר הדין של גירוש יהודי ספרד. צרות, קשיים, סבל, דמעות, שכול וחורבן עברו בני עמנו ביום קשה זה של ט' באב אשר אנו מציינים היום.
בכל שנה ביום זה אני נוטל ספר המתאר קושי וסבל כלשהם מההיסטוריה של בני עמנו. כדי להזדהות, להבין, לדעת את אשר עברו בני עמנו לאורך הדורות ובתקופות שונות. אני מבקש להתחבר למי שחווה סבל הנובע כתוצאה ישירה מהחורבן הראשוני. מחוסר האמונה. מהריחוק מארץ אבות. בשנים האחרונות אני קורא תיאור מאסונו של ניצול שואה, המתאר את אשר עברו הוא ומשפחתו. כי הכאב של עם ישראל מורכב מאסונות פרטיים שהם אבני הבניין של האסון הגדול.
השנה נוספו אל הבכי הזה גם כאב ודמע, אובדן וחורבן של בנים מופלאים. בנים יקרים, צעירים, חדורי אמונה, קדושים וטהורים אשר נרצחו בעת הגנה על עמם. ביקרתי בכל בתיהם של הנופלים, ביקרתי בבתי החולים שבהם נמצאים אחיהם הלוחמים הפצועים, וצפיתי בהשתאות בדור המיוחד שצמח כאן אל מול עינינו ולא הרגשנו.
זהו דור של אוהבי ארצם ובני עמם. זהו דור שבניו חוברים זה לזה ומהווים לבנים שלמות הבונות יחדיו את מבנה העם המיוחד הזה, אשר ביומיום מתבטא לעיתים בקיטוב, באלימות ברשתות החברתיות או בקוצר רוח כלפי דעתו של האחר והשונה ממנו. אבל גם מתגלה כעם אכפתי, חדור אמונה ותקווה, מאוחד וערב זה לזה, בעיקר בימים כואבים וקשים כמו אלו שאנו חווים כעת. זהו דור אשר למרות הכאב והשכול צועד עתה חשוק שפתיים, עטוף באהבה ובהערצה של העם, אל עבר תקווה ונחמה, תקומה וישועה.
אנו אומרים לאורך כל הדורות את אותן המילים בעת התפילה, ״נחמו נחמו עמי״. כאשר רואים אתכם, צעירים נדירים, מתמלאים כולנו, כל העם, בנחמה ובאמונה. משתתפים עם בני משפחותיכם בכאב ומתפללים יחדיו את תפילתנו אשר תמשיך ותיאמר עד בניית בית המקדש השלישי בקרוב בימינו: ״נחם ה׳ את אבלי ציון וירושלים״.
הכותב הוא הרב הראשי לישראל