אנו, תושבי היישובים בעוטף עזה, מכירים את המציאות המוזרה של שיגרת חירום - שיגרה שבה לאורך השנים היו טפטופי רקטות חמאס, הסלמה, שקט יחסי וחוזר חלילה. לאדם הבא מהחוץ נדמה כי האנשים החיים ביישובי עוטף עזה התרגלו לנורמה הזו. לא, לא התרגלנו, ואנחנו גם לא מוכנים להתרגל.
אך כן, למדנו לחיות עם אזעקות "צבע אדום", לרוץ לממ"ד ולשמור על שפיות. ידענו על איום המנהרות, קיבלנו עדכונים מהצבא ואפילו ביקרנו במנהרה שנחשפה כ־1.3 ק"מ מקו הגבול. אבל נראה כי עוצמת האיום המבצעי של המנהרות שהתגלו לנו והיכולת לממש את האיומים ההתקפיים יצרו חרדה מסוג חדש לתושבי האזור. נראה שקודם לכן לא הובאו בחשבון כל המשמעויות עד תום. כיום, כל החששות הללו התממשו. ביום הזה אירע דבר: הביטחון האישי המופלג שחשנו בעבר, נסדק! מותר לנו, אנו בני אדם עם רגשות. מותר לנו לפחד. נדמה כי החששות המקננים בקרבנו יצרו גם הם מנהרות מודעות ובלתי מודעות - אשר החלו לתפוס נחלה בתודעה הפרטית והציבורית. עתה אנו נקראים לצאת למלחמה למיגור הפחד. ומה עלינו לעשות?
ראשית נאמר לעצמנו כי אנו סומכים על צה"ל. עלינו לדעת כי צה"ל חיסל את איום המנהרות בוודאות. עלינו לכנס את תושבינו שעמדו בגבורה לאורך השנים ובעיקר בחודש האחרון, להפגיש אותם עם בכירי צה"ל לקבל מידע מהימן ממקור ראשון. לצאת להפוגה משותפת, שם נדבר, נכעס, נצחק, נאגור כוח, נשוב אל הבית ואל המרחב, תבנית נוף דמותנו.
ברור לכל כי מלאכת השיקום היא תהליך מורכב. נדרוש מהממשלה שתעדיף תקציבית את הרשויות הנמצאות בעוטף עזה, באמצעות חקיקה שתיתן דגש על כל מכלול החיים - כך שיאפשרו לנו להמשיך לפתח, להרחיב ולקדם את יישובינו.
הכותב הוא ראש המועצה האזורית חוף אשקלון