אצבע מאשימה לאצבע המכוונת

עכשיו חובה שמעז ייצא מתוק. שמהשערורייה הגדולה ביותר בתולדות גביע העולם (השער של ג'ף הרסט בגמר 1966 היה שנוי במחלוקת, קשה לפסיקה, לא דומה במאום) יקום ויצמח השינוי המתבקש. שהשמרנות המקובעת, הקיבעון השמרן, יפנו את מקומם לטכנולוגיה המתקדמת, לפתיחות רעננה ולהבנה שההיצמדות לימי הביניים טומנת בחובה את הרס הספורט והמשחק הפופולרי, כפי שאנו מכירים ורוצים. אם האירוע הספורטיבי המבייש הזה יהיה זרז לפניית פרסה של מקבלי ההחלטות - יכול להיות שהוא אפילו שווה את כל הביזיון והקיפוח סביבו.

ובאשר לכדורגל. אתמול התברר שמי שמאמן את נבחרת אנגליה הוא לא פאביו קאפלו, אלא המנג'ר שמולו. אתמול יואכים לאב, בשבוע שעבר קק, סעדאן ובראדלי. אנגליה הוכיחה שהיא לא מסוגלת לפתח זהות משל עצמה עד שהיריב עושה זאת בשבילה. היא מחכה לאויב מר שיאתר ויאתגר את קווי האופי שלה. עד ה-2:0 זו היתה אנגליה של שלב הבתים - אריות שבעים, רובצים בכלוב, ישנים בלילה. השער של פודולסקי הוציא את מלך היער לציד. שום שינוי טקטי, אף חילוף. רק מתג במוח ששיגר לשריר את המסר: אנחנו עם הגב לקיר, זה הזמן לשיר או ל-Tear.

הבעיה נוצרת כאשר האויב אכזר מדי, לא זקוק כלל למתנות מהשופטים, אבל גם מקבל אותן בשמחה וגם קושר עליהן סרטים משלו. במשחק הזה אפילו סרטים מהסרטים. התבוסה האנגלית הגדולה ביותר בקרב על בריטניה. הנקמה הגרמנית ממתינה אולי 44 שנים, אך מוגשת קרה ומדויקת. רביעייה, שערוריית עבר או לא עבר ואפילו עם עודף של שער.

אנגליה תתנחם רק ב"מה יכול היה להיות אילו..." עם כל הכאב, זו תהיה נחמת עניים. לפני שנתיים בירכתי ושמחתי על מינוי קאפלו למנג'ר אנגליה. בעיקר משום שהוא היה אמור לפתור אחת ולתמיד את הדילמה אם אנגליה היא קובץ מוכשר של שחקנים, שלא מגיע לכלל שלמות בהיעדר יד מכוונת הולמת (ראה סטיב מקלארן, סוון יוראן אריקסון), או שמדובר בצוות טוב עד בינוני, שגם מיטב המוחות במקצוע לא יוכלו להוציא ממנו יותר מארד.

לעולם לא זהב. היום, דווקא ולמרות הדקות האנגליות הטובות ביותר בדרום אפריקה, אנחנו יודעים: זה לא הוא, זה הם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו