הגרסה האופטימית. זוכרים את איטליה 1990? פתחנו עם 1:1 נגד אירלנד ו-0:0 מול הולנד, בדיוק כמו בדרום אפריקה. ואז ניצחנו בקושי את מצרים 0:1 ואת בלגיה בדקה ה-120 בשמינית, ובסוף רק פנדלים מנעו מאיתנו גמר. זוכרים את גרמניה 2006? היינו זבל אמיתי. 0:1 על פרגוואי משער עצמי, אחר כך 0:2 משמים מול נפילי טרינידד וטובגו, ואפילו 0:1 פתטי על אקוודור בשמינית. עפנו רק ברבע בפנדלים. וזוכרים איזה דרכון מחזיק דון פאביו קאפלו? אז תפנימו, זו השיטה האיטלקית: הסוואה. להתחיל חלשלוש - שלוש תוצאות תיקו בפתיחת ספרד 1982 בדרך לתואר, להשאיר את כולם שאננים ולתת נוקאאוט בשלב הנוקאאוט. עוד תראו. הגרסה הפסימית. וויין רוני לא הגיע לדרום אפריקה. "הפלה החדש", כפי שכונה בגיל 18, הוא הפלא החדש. לא כבש, לא סיכן, לא ניצח תיקול, לא מסר כדור אחד אקסקלוסיבי, ובא בטענות ל-30 אלף האוהדים שורקי הבוז שמישכנו גם את הילדים של השכנה וגם את ביג בן כדי להיות ביציע. גם פרנקי (למפארד) הלך להוליווד במקום לקייפטאון. וקפטן סטיבי אולי יודע הרבה על הג'י, אבל מה עם נקודת הקרן? אחרי שמגביהים שבע קרנות שאף אחת מהן לא מתקרבת לראש או לרגל אנגליים, באמת לא נותר אלא לאחוז בקרנות המזבח. והנה גארת' בארי - החוליה החסרה נגד ארה"ב - מוסר ליריב הערבי יותר מאשר אודי אדיב. הגרסה הריאלית. "למעשה, ההופעות הנוראיות של אנגליה בלתי צפויות כמו הדבר הבא שקורה לצ'רלי צ'פלין כשהוא מתקרב לקליפת בננה על מפתן בריכת שחייה", כתב ה"גרדיאן". האוהדים מטקבקים על כדורגלנים אנגלים שלא מסוגלים לחטוף גביע גלידה מתינוק אלא אם משחקים לידם זרים איכותיים כמו בליגה, ובצהובונים, כמה לא מפתיע, מכינים את חבל התלייה למי שלפני המונדיאל היה "אחד מגדולי המאמנים בעת המודרנית והמנג'ר היחיד שיכול להחזיר לאנגליה את נשמת 1966", ועכשיו הוא כבר "מי שאין לו דרך, בחירותיו תמוהות, ועלול להפוך למאמן הכי כושל של אנגליה בתולדות המונדיאל". לפיכך השאלה הנכונה היא לא מה אירע לאנגליה בדרום אפריקה, אלא איך בדיוק הפכו הכישלונות לכישרונות במוקדמות. זה דורש הסבר. ההווה הוא הרי מובן מאליו.
