עד עכשיו אין הפתעות. כל מה שקרה בארבעת השבועות האחרונים, מאז חטיפת שלושת הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, היה צפוי; החיפושים והמעצרים באזור יהודה ושומרון, מציאת הגופות, רצח הנער מוחמד אבו חדיר, המהומות במזרח ירושלים ובכפרים הערביים, וכל זה - לצלילי ירי הרקטות מכיוון רצועת עזה אל ישראל והמהלומות האוויריות של חיל האוויר. הכל הכשיר את הקרקע למבצע "צוק איתן".
וזה מה שמטריד בעצם. עד כה, ההתנהלות כולה היא על פי דפוסים שכבר התקבעו ושני הצדדים נעים בה אחד כלפי האחר לכיוון של התנגשות גדולה. צה"ל מרחיב את מאגר המטרות וגורם לנפגעים בצד הפלשתיני, חמאס מצידו מגדיל את טווח הטילים ופוגע באזורים שנחשבו כמחוץ לתחום. לפנינו מקרה קלאסי של לחימה בעצימות נמוכה עם עליות וירידות וללא הכרעה של ממש. אין לנו מה לבוא בטענות כלפי עצמנו. מדינות דומות לנו נתקלו באתגר דומה ונכשלו. בעימותים א־סימטריים נהנה הצד החלש מיתרונות גדולים. הוא אינו כפוף לשום מגבלה ופועל ללא מעצורים. בין השאר, הוא משתמש בתקשורת וברשתות החברתיות בצורה נרחבת כדי להשפיע בקרב על התודעה, ודי אם נסתכל על המקרה של ארה"ב באפגניסטן, אשר מקפלת בימים אלה את זנבה ויוצאת משם.
טובי האסטרטגים של ישראל שוברים את הראש כיצד לחשוב מחוץ לקופסה. הם לא הראשונים ולא האחרונים. מה נשאר עוד להציע שטרם הוצע? בעיקר "המכה הגדולה", שימוש בכוח רב מן האוויר ופעולה קרקעית רחבה לתוך עזה. זוהי תיאוריית ה"איש המשוגע", המבקשת כי ננהג כמנהג השכונה המטורפת שלנו. ניתן לאמוציות לעשות את שלהן ונשתחרר ממגבלות כאלה ואחרות. שלא יהיה ספק - צה"ל, מן הצבאות הטובים בעולם, יכול לכבוש את עזה בתוך ימים אחדים. המחיר יהיה כבד, אך עזה תהיה בידינו. ומה יקרה אז? האם ניקח אחריות על חיי 1.8 מיליון פלשתינים? האם נחזור לפטרל במחנות "שאטי" ו"ג'בלייה" אשר יהפכו למלכודות אש לחיילינו? האם נוכל להתמודד עם ביקורת בינלאומית ועם דרישות תקיפות עד כדי סנקציות לצאת משם?
אני פוסל את הפתרון הזה ומעדיף את דרך הפעולה שנקטה הממשלה עד כה. החלטותיה התקבלו מתוך רגישות ראויה למערכת הבינלאומית ולערכי הלחימה של צה"ל. לכן חבריי לעבודה ואני גיבינו אותה. האשראי העומד לרשותה מונח על שתי רגליים; הרגל האחת, הבינלאומית, היא הסכמה שקטה במדינות מפתח בעולם למהלכים צבאיים, והרגל האחרת, מבית, היא תמיכה ציבורית שמעניקה לממשלה ולצה"ל זמן חיוני לפעולה.
ללא שתי הרגליים הללו, או אפילו אחת מהן, יתקצר לוח הזמנים והפעולה תסתיים בתסכול. לכן חייבת הממשלה כבר עתה לעצב בשקט ולא בפומבי אסטרטגיה של יציאה, להכין רשימת דרישות הכוללות שקט לזמן ארוך, הגבלות בחימוש חמאס ומניעת טרור מעזה. אך את המהלך האסטרטגי הבא שלנו אנחנו חייבים לכוון כלפי הרשות הפלשתינית ואבו מאזן. עשינו דרך ארוכה איתם במשא ומתן.
העת האחרונה לימדה כי נוצר בסיס לשיתוף פעולה, אפילו באירוע החטיפה. הצהרתו של אבו מאזן היתה נקודת ציון ביחסים בין ישראל לפלשתינים ואפילו ראש הממשלה הודה בכך. ההתכתשות עם חמאס מעבירה מסר לרשות ולעומדים בראשה, שלפיו שימוש בכוח נענה בכוח ובהרבה כוח. זוהי דרך פסולה. לכן מוטב להם ולנו להגיע להסדר, הסדר אשר תאמץ הקהילה הבינלאומית ותעניק לו גיבוי וסיוע. חמאס יעמוד אז בפני ברירה: אם יבחר בדרך המדינית יצטרך לאמץ את הבנות הקוורטט ולוותר על הטרור. אם יבחר בדרך האלימות - צה"ל מחכה לו.
הכותב הוא סגן יו"ר הכנסת, חבר ועדת החוץ והביטחון, מפלגת העבודה