עבור חמאס, אין מתאים מחודש הרמדאן לעריכת חשבון נפש. קדושתו של חודש זה מעולם לא הפריעה לערבים ולמוסלמים לתכנן את הנבזיות והאלימות שבתוכניותיהם. כזכור, אפילו מלחמת יום כיפור אירעה במהלך חודש זה. ולכן כיוון הארגון את תוכניותיו למועד שבו מונעים רגשות המוסלמים הצמים לכל גירוי והסתה בקלות.
בחינה ריאלית של מאזן ההישגים של חמאס מצביעה על כישלון נורא. בטנו של חמאס צמקה וצבתה שלא בשל הצום אלא בשל סכירתם הטכנית של מעיינות המימון, שאינם עוברים עוד בהסבה בנקאית או במנהרות, שעה שאפילו הרשות הפלשתינית סירבה להעביר משכורות לפעילי חמאס. גם זרם הנשק והאספקה דרך מנהרות רפיח פסק בשל פעילות המצרים נגד ארגוני הטרור האיסלאמיים בסיני.
תגובת צה"ל על רצח הנערים ועל מטחי הטילים הורידה לטמיון את מאמצי השיקום המדיניים והכלכליים של חמאס ואת ניסיונו לצאת מלפיתת החנק הישראלית־מצרית באמצעות אחדות עם הרשות הפלשתינית.
ניסיון כושל זה הביא למעצר של פעילי הארגון ומשוחררי שליט בשטחים, להרס תשתיות חמאס באיו"ש ולסיכול הרעיון המניפולטיבי של ממשלת האחדות שהיתה אמורה להוביל להדחת אבו מאזן. חמאס, המצוי עתה בפני שוקת שבורה, החליט "לשרוף את המועדון" לאחר שנותר עם המון תוסס מבית ולצידו ארגוני טרור בלתי ממושמעים, שתפקידם, כמיטב המסורת הפלשתינית, לירות על ישראל בעוד חמאס "מתכחש".
בעוד מעשי הטרור והרצח נגדנו מתבצעים בהוראת ההנהגה הפלשתינית על כל גווניה, כולל חברי כנסת הרואים בפשעים אלה "התנגדות לגיטימית לכיבוש", מגנים העם וההנהגה בישראל את הרצח הנתעב של הנער מוחמד אבו חדיר. אצלנו נחשבים מבצעי פשע שנאה חריג כגון זה כאשפת החברה וכמסוכנים למדינה אף יותר מחמאס. אצלם נחשבים הרוצחים לגיבורים. ההבדל המוסרי בין העמים בלתי ניתן לגישור.
התנועה האיסלאמית בישראל היא זרוע ביצוע של חמאס והיא העומדת מאחורי ההתפרעויות. שעה שהעולם ער לטילים הנורים על ישראל, ובעת שיש גל מערבי אוהד שנאבק באיסלאם הרדיקלי, דומה שזו שעה טובה לכתוש עד דק את חמאס ואת תשתיותיו הצבאיות והאזרחיות, ולהסב לו נפגעים והרוגים באופן שייצור בו הרתעה בעתיד.
ברמדאן הנוכחי צריכה ישראל לבוא חשבון עם חברי הכנסת ועם ראשי הרשויות הערביות המצדיקים בקיצוניותם את המאבק נגד ישראל ומרמזים להמון להתפרע, בטענה השקרית כי אינם יכולים לעוצרם. זהו זמן טוב לבוא חשבון עם הבדואים המתפרעים בשליחות התנועה האיסלאמית. ההיסטוריה של הפלשתינים היתה צריכה כבר ללמדם כי איננו "סחיטים", וכי במצב של איום מצוי דווקא מעמדם של אויבינו בסכנה.
מתברר כי הזעם הערבי על רצח אבו חדיר אינו אלא ניסיון לפגוע בישראל מבית, בד בבד עם העימות מול חמאס. העימות המתהווה מצביע שוב על כך שהפלשתינים אינם מתכוונים לתהליך מדיני ולחלוקת הארץ, ומבחינתם מלחמת 48' היתה רק פאוזה. נזכיר להם זאת כשנסיים לטפל בפורעים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו