בעוד דור או שניים, כאשר נבחן בפרספקטיבה את תפקודה של חנין זועבי כחברת כנסת, נוכל לומר בנקל כי היא היתה אפיזודה חולפת, כזאת שסייעה בצורה אקטיבית להתנכרותו של הציבור הערבי בישראל ולא לשילובו. שהרי לזועבי דפוס פעולה קבוע ולא משתנה, שעיקרו מציאת השלילי והעדפה תמידית של המפריד על פני המחבר.
נוכל לסכם כי היא חטאה לתפקידה כנציגת ציבור בכלל, אך חטאה בפרט בעיקר לציבור שאותו היא היתה אמורה לייצג. נוכל להוסיף בסיכומנו כי זועבי תיזכר כמי שאימצה את הדפוס הפרובוקטיבי של אביה האידיאולוגי, עזמי בשארה, לא רק במעשים שאותם עשתה אלא גם בהצהרות שהצהירה. שכן פעילותה במשט המרמרה לצד התבטאויותיה המקוממות יהיו הוכחות חותכות לאותה קביעה.
בראיון שהעניקה אתמול לשרון גל ברדיו הוסיפה זועבי הצהרה טיפשית נוספת על שלל הצהרותיה מהעבר. כאשר נשאלה אם היא לא מגדירה את החוטפים כטרוריסטים, ענתה הח"כית: "הם לא טרוריסטים. אני לא מסכימה איתך, הם אנשים שלא רואים שום פתח לשנות את המציאות שלהם והם נאלצים להשתמש באמצעים האלה, עד שישראל תתפכח קצת, עד שהאזרחים של ישראל והחברה יתפכחו קצת וירגישו את הסבל של האחר".
אפשר להפריך כל מילה שאמרה זועבי בראיון כשם שאפשר להפריך את רוב הצהרותיה מהעבר. אחרי ככלות הכל, היא מגנה בעיקר על גופים ועל אישים שלא רק שנוקטים בפועל טרור, אלא גם מצהירים על כך בריש גלי וכוונותיהם ידועות לכל. שנאת היהודים וישראל על ידי ערבים (ובפירוש לא כל הערבים) היא תופעה ארוכת שנים, הרבה לפני שיהודים חזרו לארץ אבותיהם והתיישבו במקומות שבהם ישבו אותם אבות. לאחר תקופת שקט יחסית עלולה החטיפה הנוכחית להוביל להחזרתם של המחסומים ולהחזרת האנטגוניזם בין שתי אוכלוסיות המתגוררות זו ליד זו. ההתלהמות של זועבי היא בבחינת הכנסת שמן למדורה.
אלא שהפעם זועבי ממש התרגזה. דומה שהיא חשה כי התנהגותה ודרכה האידיאולוגית הבעייתית לא באמת מצליחות, שכן הצהרתה באה לאחר שקרוב משפחתה, מוחמד זועבי בן ה־17 מנצרת, העלה סרטון לרשת וקרא בפירוש לא לשתף פעולה עם טרוריסטים. יותר מכך, הוא איבחן בצורה מאוד יצירתית את מה שחשים רבים מקרב ערביי ישראל ושחנין מסרבת להבין, כאשר אמר: "שלשום הנערים האלו נחטפו ומחר זה יכול להיות אני, אתה או כל ישראלי אחר - ערבי או יהודי. אני ישראלי ואשאר ישראלי".
מהבחינה הזאת אפשר להביט על משפחות הנערים החטופים כניגוד הגמור לזועבי. אפשר להגדיר את הניגוד בתמצית הבאה: דווקא בשעה של צער ושל דאגה הן בחרו להדגיש תקווה ואהבה במקום שנאה. הן בחרו להיות זו עם זו ולחזק זו את זו. בניגוד להצהרותיה המתלהמות של זועבי, באות ההצהרות המרגיעות, על אף הדאגות של משפחות החטופים.
אין לנו אלא להצטער על דבריה. אנו יכולים גם להתרגז אך אין בכך טעם. עדיף שנזכור ממשפחת זועבי את מוחמד ולא את חנין. במקום להתרגז אנו נמשיך להתפלל ולייחל לשובם של הבנים אל משפחותיהם בריאים ושלמים.
לו יהי.
