1. אדם וחולשותיו: אני מסוקרן לקרוא לעתים בעיתון "הארץ". בחלקים מסוימים יש שם אליטיזם תרבותי שמדבר אלי, ובחלקים מסוימים עמדות שכדאי להתווכח איתן. אבל דומה שהחלק היותר מסקרן הוא אותם מאמרים וכתבות החושפות את עוצמת הטרלול הפסיכי הטמון בעם היהודי לדורותיו. דור דור ושונאי עמם.
כמי שמחויב לשמירת חירות הפרט, לטעמי גם לעיתון "הארץ" זכות להתקיים ולהפיץ דעותיו, אפילו הן כוללות את ספי רכלבסקי, למשל, שכמנהג ישראל לא קדושים ששנו ופירשו הפך לחרדי פנאט, איש נטורי קרתא בבגדים רגילים. הארשת הצדקנית נותרה אצלו כשהיתה קודם וגם אי קבלת הדמוקרטיה וחופש הביטוי כעיקרון ראשון במעלה. יש להניח שלוּ ניתן לו הכוח, היה כולא את רובנו במחנות לחינוך מחדש.
משום כך, לא הופתעתי שרכלבסקי התקיף את גדעון לוי (!) על מאמרו שטען לזכותו של "ישראל היום" להתקיים. לחובת לוי אומר שהוא עשה זאת אחרי עיקום שפתיים והבעות גועל כמנהג בני עדתו. אבל הוא הואיל בטובו להתיר לנו להתקיים. תודה רבה. אני יודע שלוי מנוי על "ישראל היום" והביע את דעתו שהוא מעדיף אותנו על "ידיעות אחרונות". רכלבסקי, אם אינכם יודעים, מינה עצמו למגן העיתונות החופשית שהיא "מחסום אחרון מול פשיזם גזעני וקניבליזם קפיטליסטי" (מהפסוקים שחרדי השמאל משננים בסידור הקללות שלהם). משום כך, הוא תומך בסתימת הפיות המכונה "החוק נגד ישראל היום". כמה מפתיע.
לשמחת לוי, הוא לא גדל בערוגות הבושם שבהן הסתופף חמורו של משיח השקר רכלבסקי. לכן גבר אצלו עקרון חופש הביטוי על פני הדנ"א סותם הפיות של קבוצת שיוכו הסוציו־פוליטית. לא כך אצל רכלבסקי - הוא נמצא בתחרות עם חבורת נפוחים, מלאים ברעל המְאַכֵּל אותם, ומאמריהם מספקים הזדמנות אנתרופולוגית להציץ לשיחת יושבי קרנות רחובות המתנשאים בריקנות על הילידים הישראלים.
2. השבוע הראה האתר המצוין "פרספקטיבה" כיצד גורם "הארץ" באנגלית נזק גדול לעמדת ישראל ולצדקת מאבקה. ידיעות לא מעטות באתר "הארץ" משרתות את תעמולת הדה־לגיטימציה נגד ישראל. הנה, בראשית השבוע פירסם "הארץ" ידיעה מאת חובבת היהודים עמירה הס, שכותרתה: "ל"ג בעומר: מתנחלים מחברון הדליקו מדורה במטע זיתים בתל רומיידה". למרות הכותרת המרושעת, בגוף הידיעה לא הצליחה הס לספק את ההוכחה המרשיעה, וסיפרה רק ש"בעלי המטע וילדיהם צפו מודאגים באש המתקרבת לעצי הזית שלהם". כלומר, שום עץ זית לא הוצת, לשמחתנו.
באתר "הארץ" באנגלית כבר הפכה הידיעה לעלילה חמורה בהרבה: "ל"ג בעומר בחברון: מתנחלים מעלים באש (Torch) מטע פלשתיני" ("הארץ" תיקן זאת למחרת בהודעה קטנטנה). זה הספיק לפיטר ביינרט, מהקולות היותר נחשבים בשמאל היהודי הרדיקלי, להפוך את השקר לעלילת דם. הוא שיחרר ציוץ צדקני בטוויטר: "פוגרום ל"ג בעומר". יפה, לא? יהודים מפיצים עלילת שקר על שריפת מטע ועל הדרך מבעירים גחלי אנטישמיות לוחשות.
אגב ביינרט, אין זו הפעם הראשונה שהוא מזין את צדקנותו מידיעות שרכש במקורות מידע בעלי אוריינטציה שמאלית, חלקם אנטי־ישראליים. האיש בנה קריירה כנביא "קריסת הציונות" וצולב את ישראל מעל כל במה באשמת החטא הקדמון (הפלשתינים, כמובן). לאוזניים ישראליות נשמע ביינרט מיושן. קריאה מדוקדקת של הנחות היסוד שלו מעלה שהוא ממחזר טענות משנות ה־80 שהעלה השמאל הישראלי, טרם עידן אוסלו והניסויים המדיניים. חלק מקביעותיו אינו נכון, ולא עושה רושם שהוא מכיר את הזרמים השונים באזורנו, אלא שואב את ידיעותיו באמצעות המסננים התרבותיים של "הארץ" וחבורתו. אבל בעיתונות הליברלית הוא כוכב, אלא מה?
3. בכל זאת, כדאי לדבר שוב על תג מחיר, בינינו לבין עצמנו. אמנם האירועים המדווחים אינם טרור ועיקרם עבירות רכוש, אבל הנזק הציבורי והבינלאומי שהפעולות גורמות עולה לאין שיעור. עד כה, רוב המבצעים לא נתפסו. מדוע? אני ער לראיות הנחשפות חדשים לבקרים על פלשתינים העומדים מאחורי חלק מהפעולות, אבל אנחנו יודעים שגם בתוכנו קיימים משחיתים.
בפעמים קודמות כתבתי שלבד מהעוול המוסרי, הנחת היסוד בבסיס פעולות אלה היא שאפשר לייצר מאזן הרתעה בין שולי ההתיישבות לבין המדינה. ברור שמדובר בהיבריס מטופש, והחרבת יישובי גוש קטיף בקיץ 2005 יוכיחו. אם המדינה תחליט, לא עלינו, לפנות יישובים - היא תעשה זאת.
כדאי להצביע על נקודה נוספת שהעלה אמנון לורד ב"מקור ראשון": אירועי תג מחיר, לא רק שאינם מייצרים מאזן הרתעה, אלא פועלים בכיוון הפוך בתכלית: הם מכשירים את דעת הקהל להתנתקות נוספת חס וחלילה. הוא כינה אותם "ונדליסטים שימושיים", המשרתים כוונות זרות. כל פעולה כזו, שאינה מעלה או מורידה דבר אצל הפלשתינים, מנופחת לאין שיעור בעיתונות בארץ ובעולם, ופוגעת בלגיטימציה של ההתיישבות כחגורת המגן המוסרית והביטחונית של לב הארץ.
על רקע הכשרת דעת הקהל הזאת, יכול היה עמוס עוז לפלוט את החרפה שלפיה "מבצעי פשעי השנאה הם ניאו־נאצים עבריים". אז גינינו את הסופר והוכחנו אותו בשבט פינו ובמקלדותינו. אבל חלקים ניכרים בתקשורת, המתעבים את ההתיישבות ביו"ש ורעבים להוסיף שמן לבעירת הדה־לגיטימציה שלה (יש קווים מקבילים בין הדה־לגיטימציה לישראל בעיתונות העולמית ובין הדה־לגיטימציה להתיישבות בחלק מהעיתונות הישראלית), שמחים על האמירות הללו. הן שוקעות בתודעה הציבורית ומכשירות את החורבן הבא. נא להיזהר.
4. השבוע נציין את יום שחרור ירושלים. לא מזמן ביקרתי בהיכל הספר. עמדתי מול מגילות ספר ישעיה עם נוצרים אמריקנים אוהבי ישראל. הם הופתעו שיכולתי לקרוא בקלף בן יותר מ־2,000 שנה. ביקשו שאקרא משהו. לנגד עיניי בלט הפסוק: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". לאחר תרגום הדברים אמרתי שחכמינו, שחיו אחרי החורבן השני, למדו מכאן ש"כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה". כמה שנים נשבעו יהודים "אם אשכחך ירושלים - תִשְׁכַּח ימיני"? דווקא אנחנו זכינו לראות בהתגשמות דברי הנחמה של זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים; וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". חג שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו