שבת, 29 ביולי 2006. אחרי שעות ארוכות של לחימה עיקשת בבינת ג'בל, אנחנו, לוחמי גדוד הבוקעים הראשון (51) של חטיבת גולני, חזרנו לארץ. הגענו למלון חוף התמרים בעכו, מנוחת הלוחם כך קוראים לזה. החזה מתוח, העיניים בורקות והעוצמה אדירה. חרף הנחיתות המספרית, האש הכבדה ומטע הזיתים שבו היינו לכודים, הצלחנו לנצח את חיזבאללה בקרב - צבא ההגנה לישראל ניצח. נכון, עם שמונה הרוגים ופצועים רבים, אבל לצערי כך נראית מלחמה.
את התרוממות הרוח הגדולה ששררה בפלוגה לא אוכל באמת לתאר במילים. אמנם יש עוד מלחמה לחזור אליה, וקרב בינת ג'בל היה אפיזודה אחת במערכה שלמה, אך בכל זאת הגאווה הלאומית ותחושת השליחות שלנו כלוחמים היו אדירות.
במלון חיכו הדודות מהאגודה למען החייל עם אוכל, בגדים נקיים ומקלחת - דברים שאפילו לא חלמנו עליהם במשך ימים ארוכים. נפלאה מנוחתו של לוחם, בעיקר בשל הפידבק שהחברה משיבה לו. זו התחושה שעם שלם עומד מאחורינו, מחבק, תומך, סומך עלינו. כלוחמים, הבנו שעשינו את הדבר הנכון.
אך לא לעולם חוסן. חולפות כמה שעות ואני, כאחד הקצינים בגדוד, מסתובב בחדרים ומרגיש שמשהו השתנה. זכרתי את העוצמות שאיתן נכנסנו לחוף התמרים, ושמתי לב שרוחם של החיילים נפלה. כמי שפיקד בכל גזרות הלחימה, ידעתי לזהות ירידת מתח. זה חלק בלתי נפרד משיגרת הלחימה, אנחנו מביאים אותה בחשבון ויודעים להתמודד איתה, אבל כאן היה משהו אחר. כשהגעתי לאחד החדרים, ראיתי את עיתון השבת: "מטווח ברווזים בבינת ג'בל", נכתב בכותרת. פרשנים עמוסי ביטחון שישבו בחדר ממוזג עם קפה ועוגיות קבעו בפסקנות: "מלחמה מיותרת". זו כבר לא ירידת מתח, זה יותר קרוב לאובדן עשתונות ערכי.
משהו התנפץ: החזה כבר לא מתוח, העיניים נפולות, העוצמה התחלפה ברפיון. באותם רגעים לאוכל החם, לדודות מהאגודה, לבגדים ולמקלחת כבר אין משמעות.
מה שלא מלמדים בבה"ד 1
בלחימה, אחד התנאים להצלחה הוא לא הידע המקצועי, גם לא איכות האמל"ח, אפילו לא היתרון המספרי ומיקום הכוחות - אלא הידיעה של הלוחם שיש עם שלם מאחוריו. יש ברית בלתי כתובה בין העם לצבא, שבעיניי מסמלת את תמצית הציונות. המוטיבציה הצה"לית מורכבת מצבא, על לוחמיו ומפקדיו, שנושא על כתפיו עם שלם על תקוותיו וחלומותיו, ולמולו אומה הנותנת גב. העורף והחזית לא מנותקים, הם חלקים מאותו שלם שנקרא עם ישראל, הצבא מגיש כתף כשהעם נותן גב.
בחוף התמרים התחדדה אצלי ההבנה הזאת. המסר שעלה מהכותרות התקשורתיות היה ברור: אין לגיטימציה למלחמה. כשזה המסר שהלוחמים מקבלים, אי אפשר לשלוח אותם חזרה ללבנון. כקצין, ההתמודדות בחוף התמרים היתה הרבה יותר מורכבת מאשר בבינת ג'בל. אין תרגולת להתגברות על כותרות עיתונים, לא מלמדים את זה בבה"ד 1. אף אחד לא מכין אותך לעמוד מול הפקודים שלך ולשכנע אותם שמה שנכתב לא נכון. הקושי גדול, כי באותם רגעים משהו בברית הכי בסיסית בין העם לצבא הופר.
בהמשך כינסתי את הלוחמים, לקחתי לוח וטוש מחיק וציירתי את מפת המדינה. "קריית שמונה, צפת, טבריה, נהריה, חיפה - אלו היישובים המופגזים", אמרתי, "אנחנו כאן למען העם, לא מעניין מה יכתבו הפרשנים". זה עבד כי זה נכון. ללבנון כבר חזרנו עם רוח בלב ותחושה של עם שלם שתומך בנו, והשלמנו את 33 ימי המלחמה בהצלחה. הושגה הפסקת אש, השקט חזר ליישובי הצפון וצה"ל שוב ניצח.
באופן טבעי מלחמה היא זמן מיוחד, אף פעם לא תחזור ממנה בדיוק כמו שנכנסת אליה. לי זה קרה בציר "בינת ג'בל־חוף התמרים־בינת ג'בל", שם עמדתי על חשיבות עוצמת הקשר בין העם לצבא, על המשמעות העמוקה והקריטית של יום הזיכרון.
כמי שאיבד את מיטב חבריו, פקודיו ומפקדיו, יום הזיכרון הוא היום הקשה ביותר בשנה עבורי. מעבר לכאב הפרטי, מדובר ביום הברית הלאומית שמזכיר לנו למה אנחנו כאן ומה מחזיק אותנו בארץ הזאת.
מטוטלת של חיים ומוות
השבוע, לאור התגברות האירועים האנטישמיים באירופה, יצאתי עם משלחת ח"כים מטעם הסוכנות היהודית לצרפת. נפגשנו עם קהילות יהודיות, דיפלומטים וגורמים בממשל הצרפתי. כשברקע זיכרון יום השואה, סיפר לנו בכיר צרפתי כי לפני כמה שנים ביקש הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי לקבוע את 11 בנובמבר כיום הזיכרון לחללי מערכות צרפת. אלא שמייד הואשם בעידוד פאשיזם, ומשמרות מחאה גדשו את הרשת והרחובות. סרקוזי נרתע והיוזמה נפלה. בעיניי, זה סימפטום להתפרקות החברה הצרפתית כי ללוחם בצבא הצרפתי אין גיבוי, הוא נשלח לחזית אבל מאחוריו אין עם שדוחף, אין עם שנותן גיבוי.
למרות כותרות העיתונים בשלהי יולי 2006, בישראל המצב אינו כך. עם ישראל הוא עם הזיכרון, שבתוכו קיימת ברית איתנים בין הלוחם בחזית לעם שבעורף וכולם חלקים חיוניים בשלם הלאומי. עם שזוכר את חלליו הוא עם שיידע לגבות את לוחמיו בחזית.
סיפור חיינו הלאומיים נע במטוטלת של "חיים, מוות וחיים", תנועה שבין שואה לתקומה, ובין זיכרון לעצמאות. יש קשר בין כל החלקים: בין העם ללוחם, בין העורף לחזית ובין הזיכרון לעצמאות. התנועה הזו לא אפשרית כאשר הזיכרון מנותק מהחיים. ברחובות ישראל לא תמצאו פסלי ברונזה של רועי קליין או דוד שירזי, השם ייקום דמם, כי אצלנו הזיכרון הוא חלק מהחיים, ואף יותר מכך - הוא לשד החיים הלאומיים שלנו. כך נהוג במקומותינו, וכך נכון שיהיה, אחרת אין טעם לקיומנו כעם, כחברה וכמדינה. ביום הזיכרון ובכל יום ויום, כולנו משפחת הזיכרון - בנים ובנות לאומה חיה וזוכרת.
• ח"כ יוני שטבון, מהבית היהודי, הוא סגן יו"ר הכנסת וחבר ועדת החוץ והביטחון. שטבון הוא רס"ן (מיל') וקיבל את צל"ש הרמטכ"ל על תפקודו בקרב בינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה, אז שימש קמב"ץ גדוד 51 של גולני.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
