בוכים על חלב שנשפך

מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. במשך 66 השנים שחלפו מאז הקמת המדינה, לא נערך דיון אמיתי ונוקב על הסוגיה החשובה ביותר בחיינו. עצמנו עיניים, העדפנו להתעלם. אבל למה לראות רק את השלילה? הבה נראה את החיוב: סוף סוף מדברים על זה, ואפילו הולכים לפוליגרף בנושא הגורלי ביותר, הכי חיוני לעתיד המדינה: מה עדיף, חלב בשקית או בקרטון?

למען הגילוי הנאות, אני חייב לציין שיש לי דעה קדומה בעניין: מאז שהחלו לשווק חלב בקרטונים - אינני קונה חלב בשקית. יש לי כמה סיבות. קודם כל, צריך מיכל מיוחד לשקית החלב ונדרשת מיומנות מסוימת להכניס את השקית למיכל. בנוסף, בתחתית מיכל הפלסטיק שבו מניחים את השקית, מצטברות לא אחת שאריות חלב, שלעיתים מחמיצות, ומוסיפות ניחוח למקרר. רק לחשוב על מה שקורה כאשר צריך לפתוח שקית ולא מוצאים מספריים, ואז נושכים את השקית, והיא משפריצה חלב על החולצה. בקיצור, אין ספק, שהקרטון נהנה מכמה וכמה יתרונות על שקית הניילון. אכן, צר לי להודיע: שרה נתניהו צודקת.

ועדיין ממשיכים לייצר את שקיות החלב, כיוון שיש מי שמעדיפים אותן. לכאורה תמיהה גדולה, אבל הישראלים קנו גם את מכוניות הדאצ'ה מרומניה, וילדינו לועסים נחשים מגומי וטטרזין, במרקם של רגל קרושה בהבעה של עונג. כך שקיומן של שקיות חלב בהחלט עומד בסטנדרטים ישראליים.

ועם זאת, נוכח העיסוק בסוגיה החשובה הזו, לרגל טענותיו של אב הבית בדימוס, אפשר להניח שבשל האהדה התקשורתית לאחד הצדדים בפרשה, צפוי כעת זינוק במכירות שקיות החלב. ועל זה אומר רק שתי מילים: מגיע לכם.

כל זה מוביל אותנו לסיפור ישן שהתרחש בפאב בעיר טארגו־מורש שבטרנסילבניה, כיום רומניה. לפאב במרכז העיר נכנס רומני והתיישב. אחריו צלעה תרנגולת מרוטת נוצות, ומייד כשהוא התיישב, קפצה המטילה והתיישבה לידו.

מלצרית התקרבה ושאלה: "מה תרצה להזמין"?

ענה האיש: "ממליגה וכוס קולה".

המלצרית פנתה לתרנגולת: "ומה בשבילך"?

התרנגולת הפתיעה ואמרה: "אותו דבר".

המלצרית הביאה להם את המנות ואמרה: "זה יעלה לכם 74 לאו ו־32 באני".

האיש שלף מהכיס את הסכום המדויק.

למחרת, האיש והתרנגולת הקשישה נכנסו שוב למסעדה. האיש ביקש: "קציצה ומרק פטריות".

התרנגולת אמרה: "בשבילי אותו דבר".

המלצרית אמרה: "זה יעלה 82 לאו ו־46 באני".

ושוב, האיש שלף מהכיס את הסכום המדויק.

מאז היה כך בכל יום: האיש הזמין, התרנגולת ביקשה "בשבילי אותו דבר", ובסוף האיש הכניס את היד לכיס ושלף את הסכום המדויק.

באחד הימים שאלה המלצרית: "איך אתה מצליח תמיד להוציא מהכיס את הסכום המדויק?"

ענה האיש: "לפני 20 שנה דגתי דג זהב. הוא הבטיח שיגשים לי שתי משאלות. הראשונה היתה שבכל פעם שאצטרך לשלם, רק אכניס את היד לכיס ויהיה לי בתוכה הסכום המדויק".

המלצרית התפעלה: "איזה יופי תמיד יהיה לך מה שתרצה. אגב, מה העניין עם התרנגולת"?

האיש נאנח: "המשאלה השנייה, אז, לפני עשרים שנה, היתה שבכל רגע, לא משנה לאן אלך, תמיד תהיה צמודה אלי פרגית צעירה".

לא כולנו

תשעה נערים אנסו בת 13. שר החינוך, הרב שי פירון, הצביע על האחראים: "כולנו אשמים".

זו חוצפה שלא תיאמן. את האחריות לכישלון החינוכי הנורא הזה, שר החינוך מטיל על הנתינים, אזרחי ישראל.

כולנו אשמים? סליחה?

ובכן, כבוד השר, אם אני אשם, אנא המצא לי את הראיות לכך. אם אין לך ראיות לאשמתי, אתה לכאורה מוציא עלי דיבה. שהרי לא אני, ולא אף אחד שאני מכיר, אחראי למה שעשו הנערים, או לחינוכם, או לנערה בבית הספר.

לעומת זאת, שר החינוך בהחלט אחראי לחינוכם, או ליתר דיוק להיעדר חינוכם, גם של תלמידים שאונסים. זה קרה במשמרת שלו, ולא זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד - אלא שנה אחרי.

המשך ההודעה של השר שערורייתית לא פחות: "זו תהיה טעות גדולה לחשוב שאלה בעיות של מערכת החינוך". מה? ילדים אונסים וזו לא בעיה של מערכת החינוך? אז מי אחראי לחינוך?

השר בהחלט יכול לחלוק את האחריות עם הוריהם של התלמידים. יש בכך היגיון: להורים חייבת להיות אחריות לילדיהם.

אבל להתנער לחלוטין מאחריות? לומר שחינוך דפוק הוא לא הבעיה של משרד החינוך? אז בשביל מה השר מקבל משכורת? כדי לגלות ששר החינוך לא אחראי לנורמות המעוותות של התלמידים?

מה שמביא אותנו אל אותו תלמיד ששאל את המורה: "המורה, האם תעניש אותי אם לא עשיתי כלום"?

"ברור שלא", ענה המורה.

"ובכן", המשיך התלמיד, "לא עשיתי את השיעורים".

חידה

שלושה נאורים יושבים על הדשא באוניברסיטת תל אביב. לאחד משקפיים עגולים ומבט מיוסר. השני מרצה על תיאטרון הפרינג' בסיאם. השלישי חותם על עצומות למען מזג אוויר נאה בבלעין.

ונעבור לשאלה: כמה בדיחות שוביניסטיות על שרה נתניהו יספיקו הנאורים לספר בשעה שיחה?

הסבר

ועוד משהו שפעם קראתי, משל שיכול אולי להסביר מדוע התלמידים לא ידעו שזה לא בסדר לבצע אונס. ובכן, אומרים שמרלין מונרו פגשה פעם את אלברט איינשטיין וביקשה ממנו שיסביר לה מהי תורת היחסות.

איינשטיין ענה: "גבירתי הצעירה, מצטער, אבל בדייט ראשון אני לא הולך כל כך רחוק". 

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו