החברה המודרנית מקדשת את המוחצנות. תראו אילו ניתוחים פסיכולוגיים עגומים נערכו לאריק איינשטיין לאחר פטירתו. העובדה שהוא המשיך ליצור ולהקליט עד יומו האחרון לא הועילה לו. מי שאוהב להיות בבית הוא דפוק. אתה יוצא, משמע אתה קיים. והיום גם זה כבר לא מספיק. אתה צריך לתעד את בילוייך ולהפיץ אותם ברשתות החברתיות. אחרת אתה בכלל לא חי.
והנה באה סוזן קייל, בחורה אמריקנית מופנמת, ויוצאת נגד דיקטטורת המוחצנות. ספרה "שקט", שתורגם לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים, מנסה להוכיח באמצעות שורה של מחקרים היסטוריים וחברתיים שהיוצרים הגדולים בכל הזמנים והתחומים היו אנשים מופנמים.
אלברט איינשטיין, צ'ארלס דארווין, מהטמה גנדי, וגם משה רבנו ורבי עקיבא שלנו, היו נשלחים בימינו לטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. לא קשה לנחש מה היה קורה לו הטיפול היה מצליח. כמה העולם שלנו היה עלוב בלי תורת היחסות, מוצא המינים, ההתנגדות הלא אלימה, עשרת הדיברות והתורה שבעל פה.
טוב ש"שקט" מצליח לעורר הרבה רעש. אבל האם באמת ההבחנה בין אישיות מוחצנת לאישיות מופנמת היא חד־משמעית? והאם ההיסטוריה אכן מלמדת שפורצי הדרך הגדולים של האנושות היו ברובם הגדול מופנמים?
ההתבודדות מביאה לעלייה?
כדי לתת לנו את התורה משה רבנו היה צריך לברוח מחיי הארמון התוססים במצרים, להתבודד מול הסנה הבוער, ובסוף עוד להיעלם לארבעים ימים בפיסגת הר סיני. רבי עקיבא נזקק ללא פחות מעשרים וארבע שנות התנתקות מהמשפחה בשביל להמציא שיטת מדרש חדשה, שהצילה את היהדות. גם רב סעדיה גאון, ברוך שפינוזה והבעל שם טוב לא היו מחוללים את המהפכות החשובות שלהם אלמלא הבדידות החברתית שנכפתה עליהם לפרקי זמן ממושכים.
מצד שני, בדידות כשלעצמה לא מבטיחה שפע יצירתי. אליהו הנביא הרבה להתבודד עם עורבים בנחל כרית, בביתה של האלמנה בצידון, במדבר באר שבע וגם בהר האלוהים. ומה יצא לנו מזה? המורשת החשובה היחידה שלו מסתכמת בפסוק הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ, שנותר עד היום אות ומופת למאבק אמיץ בשחיתות שלטונית. כל יתר הסיפורים אודותיו מעידים על אדם קנאי ורע מזג, שהמיט על בני עמו בצורת קשה, הרג את מתנגדיו במו ידיו והיה הנביא היחיד בכל התנ"ך שפוטר בידי אלוהים באמצע הקדנציה. דוגמה בולטת נוספת לנזק שבהתבודדות היא פרשת רבי אלעזר בן ערך, שהיה התלמיד החכם הגדול ביותר בדורו, ושכח את כל תלמודו לאחר שעזב את יבנה השוקקת ועבר לגור באמאוס הנידחת.
אז מה עדיף? להתנתק או להתחבר? הסיפורים על מנהיגינו מעבירים לנו מסרים מבלבלים. אנחנו משתאים לנוכח כישוריו החברתיים של דוד ויודעים שבזכותם הוא הפך לא רק למלך נערץ, אלא גם למשורר הכי אהוב שלנו. אבל אז אנחנו שומעים על הטיולים ביערות של רבי נחמן מברסלב ומשתכנעים שהתבודדות היא תנאי הכרחי להנהגה עוצמתית ולגאונות ספרותית.
אולם המסר הכי מבלבל מצוי, לדעתי, בסיפור המערה המפורסם של חז"ל. רבי שמעון בר־יוחאי הסתגר עם בנו במערה, אכל חרובים, שתה מים, התכסה באדמה ולמד תורה מבוקר עד ליל. כעבור שתים עשרה שנים יצא החוצה. ובחוץ, עולם כמנהגו נוהג. אנשים חורשים, זורעים וקוצרים. שיגרת היומיום נראתה בעיניו ממש בלתי נסבלת. הוא לא הבין איך אפשר לבזבז את החיים על שטויות. "כל מקום שנתן בו עיניו מייד נשרף". יצאה בת קול ואמרה לו: להחריב את עולמי יצאת? חזור למערה!
סיפור המערה לא מחליט אם הוא בעד או נגד התבודדות. הניתוק החברתי העניק לרבי שמעון בר־יוחאי כוחות על, אבל גם הפך אותו לחומר נפץ מהלך.
ואם חשבתם שרק הסיפורים מבלבלים אותנו עם מסרים מורכבים, ואילו הוגי הדעות מציגים עמדה חד־משמעית, הנה מבחר אקראי של דברים שאמרו חכמינו במרוצת הדורות:
רבן שמעון הנשיא אומר: "כל ימיי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" - אבל הלל אומר: "אל תפרוש מן הציבור", "תהא דעת האדם מעורבת עם הבריות".
האברבנל אומר: "ההתבודדות מביאה לעלייה" - אבל הרמב"ם מכנה את המתבודדים בתואר "סכלים" ואומר בבוז: "והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות ושבהן תושג פחיתות הנפש".
רבי נחמן מברסלב אומר: "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל" - אבל רבי מאיר שמחה הכהן אומר: "נח התבודד ולא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו שאף הוא היה ראוי לכליה".
אז מה המסקנה? אין מסקנה. לבטח לא מוצקה וגורפת. המתח בין התבודדות ומעורבות חברתית ליווה את היהדות מאז היותה, וממשיך ללוות אותנו עד ימינו.
תודה
בשנה האחרונה הייתי איתכם פה מדי שבוע. השתדלתי להציג בפניכם נקודות מבט מפתיעות ולא מוכרות מן התרבות העשירה ורבת הפנים שלנו, שנוגעות להיבטים אקטואליים בחיינו.
אני רוצה להמשיך לכתוב את הטור שלי, באמת שאני רוצה. אבל הרומן הבא שלי מבקש שכבר אפיח בו רוח חיים, ושני הדברים אינם יכולים לקרות אצלי במקביל.
הלוואי שהייתי מסוגלת לכתוב גם טור וגם ספר. אני מקנאה בסופרים שמצליחים לכתוב ספרים תוך כדי מהלך חייהם הרגיל. אני לא יכולה. בשביל ליצור ספר, אני חייבת להיכנס למערה.
הבית שלי, ברוך השם, מרווח ושטוף אור. וגם איני צריכה להסתפק בחרובים ולהתכסות באדמה. אבל בתקופת הכתיבה יהיו בחיי רק משפחה ועבודה. זה, ותו לא. בלי בילויים. בלי חברים. בלי טיולים. בלי כתיבה אחרת.
בבקשה אל תתנפלו עלי אם תראו אותי באיזה סרט או מסעדה. זה יהיה מקרה חריג. רוב ימיי ולילותיי יעברו עלי עם הבעל שם טוב, אשתו חנה, בתו אדל, נכדיו אפרים ופייגא, תלמידיו דב בער, יעקב יוסף וזאב קיציס, ועוד כמה יהודים, נשים וגברים, שחיו באזור הקרפטים במאה השמונה עשרה, והולכים להיות החברים הכי קרובים שלי בשנתיים הבאות.
תודה לעיתון "ישראל היום" שהעניק לי בית חם וכל כך פתוח. ותודה לכם, קוראיי היקרים, שהענקתם לי את תשומת ליבכם.
אני מקווה ומאמינה שעוד נשוב וניפגש במקום הזה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
