מוצאי שבת. רחובות תל אביב ריקים מאדם. רק כיכר הבימה שוקקת. אלף אנשים מצטופפים בה בקור העז. פגעי מזג האוויר הם צרה חולפת. בעוד יומיים השמש תזרח והחיים ישובו לסדרם. אבל יש צרות שאינן חולפות. אפליה ודעות קדומות הן צרות קבועות שמלוות אותם יום יום ושעה שעה.
אלף אנשים כואבים יצאו להפגין ברוח ובגשם. האם שמענו? האם ראינו? האם קראנו? אמצעי התקשורת היו עסוקים בסערה. עצים עקורים, מכוניות מעוכות ומשפחות ללא חשמל הרבה יותר פוטוגניים מהומוסקסואלים ומלסביות שעומדים רועדים בכיכר הבימה וזועקים את מחאתם.
הסופר אילן שיינפלד נשא בהפגנה נאום שראוי להיכנס לתוכנית הלימודים באזרחות. זה כנראה לא יקרה. אז הנה לפחות כמה משפטים: "לא בחרנו להיות שונים. חלקנו, אם לא רובנו, עברנו ייסורים לא מעטים עד שהסכמנו להשלים עם זהותנו. עד שהבנו שראוי שנעשה הכל כדי להיות מאושרים. אבל יש דבר אחד העומד בינינו לבין האושר: האפליה. אנחנו גרים איתכם, עובדים איתכם, משרתים איתכם, מתפללים איתכם, אך איננו זוכים לאותן זכויות אזרח בסיסיות שעבורכם הן מובנות מאליהן: הזכות לחירות, הזכות לשוויון והזכות להורות".
הנורמות משתנות
שלוש הצעות חוק למען זכויות ההומוסקסואלים נמצאות כעת בתהליכי אישור בכנסת ובממשלה: הצעת חוק כללית נגד אפליה על בסיס נטייה מינית, הצעת חוק להשוואת תנאים במס הכנסה והצעת חוק לאישור תהליכי פונדקאות. החוק הראשון כבר אושר בוועדת השרים לענייני חקיקה. תוצאות ההצבעה: הליכוד, יש עתיד והתנועה - בעד; ישראל ביתנו והבית היהודי - נגד.
עקבתי בתשומת לב אחר מגוון ההסברים שחברי הבית היהודי הנפיקו לנו במהלך השבוע האחרון. חשבתי שאולי אשמע סוף סוף נימוק שיעזור לי לפענח את הפרדוקסליות של הפוליטיקה הדתית: איך זה יכול להיות שדווקא המפלגות שחורתות על דגלן אמונה יוקדת באלוהי המוסר והצדק, יוצאות בחמת זעם נגד חוקים שמבקשים לבטל או לצמצם את אפלייתן של קבוצות שונות במדינה? לא משנה מי המופלים - נשים, גויים, רפורמים, גרים, הומוסקסואלים - המפלגות הדתיות תעשנה כל אשר לאל ידן לשימור המצב הקיים. ככל שהמפלגה יותר דתית, כך גוברת התנגדותה לחוקים של שוויון וזכויות אדם.
אילו החברה הישראלית היתה מסיקה מכך רק מסקנות פוליטיות, ניחא. יחסי הציבור של המפלגות הדתיות אינם חשובים לי. אבל יחסי הציבור של התרבות היהודית חשובים לי מאוד. בכל פעם שחברי הבית היהודי ניסו השבוע להצדיק את הצבעתם, ידעתי שבאותו רגע ממש אומרים לעצמם עוד כמה אנשים: אם זו היהדות, עדיף להתרחק ממנה.
אבל זו לא היהדות, או ליתר דיוק: לא כל היהדות. אי אפשר להתכחש ליחס העוין כלפי ההומוסקסואליות שיש בתרבות שלנו. כולנו מכירים את הפסוק: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ. אולם כבר חכמינו הקדומים הבינו שהנורמות החברתיות משתנות. זו תמצית המהפכה של חז"ל, שחוללה את היהדות. דברים שנחשבו לאיומים ונוראים בעבר, יכולים להפוך עם השנים לנורמטיביים.
אם חוקי התורה היו מתקיימים היום ככתבם וכלשונם, היו מוציאים להורג את רובנו. אז למה חברי הכנסת והשרים הדתיים לא מחוקקים חוקים מפלים נגד כל מי שהתורה גוזרת עליו מיתה? מה ההבדל בין המוֹת יוּמָתוּ של מחללי השבת ובין המוֹת יוּמָתוּ של ההומוסקסואלים?
גם המילה תּוֹעֵבָה, שצוטטה מעל בימת הכנסת, אינה חריגה בתנ"ך. ברשימת עושי התועבה אפשר למצוא למשל את מי שאוכלים בשר לא כשר. כן, כן, אוכלי שרימפס זללנים שכמותכם, גארי יורופסקי לא לבד - גם התורה לא מתלהבת מהתפריט שלכם. אבל אם אתם לא הומוסקסואלים, אף אחד לא ימנע מכם את הזכות להקים משפחה או לקבל נקודות במס הכנסה.
שוללים את הבריאה של אלוהים
היהדות היא אוקיינוס של דעות ורעיונות. זה טיבה. זו גדולתה. כל אדם יכול למצוא בה מקורות כרצונו, בהתאם לאישיותו ולהשקפת עולמו. רבי משה בן נחמן (רמב"ן), שחי בספרד לפני כשמונה מאות שנים, טבע את המשפט המפורסם: "נבל ברשות התורה", שזה בעצם: "נבל ברשות החוק". אדם יכול למצוא בתורה פרצות ולהיות מנוול גדול, בלי לעבור שום עבירה.
אני מסכימה עם המשפט הזה בכל ליבי, אבל חושבת שיש לו צד נוסף: אפשר להיות לא רק נבל ברשות התורה, אלא אף נבל בשם התורה. כמה קל לאמץ דעות לא הומניסטיות ולזרוק את האחריות על היהדות.
זה נכון שיש בתרבות שלנו לא מעט מקורות שמהם יכולים הומופבים לשאוב אישוש לשנאתם ולפחדיהם. אבל יש בה הרבה יותר מקורות שאומרים שכל אדם נברא בצלם אלוהים, ומי ששוללים אדם אחר מעצם בריאתו השונה והייחודית, שוללים את הבריאה של אלוהים.
הפוליטיקאים הדתיים, שמנסים למנוע מהומוסקסואלים את זכויותיהם, פוגעים לא רק באלוהים, אלא גם ביהדות. וזה הרבה יותר גרוע. בגללם אנשים חושבים שהתרבות שלנו פרימיטיבית ומרושעת. עליהם נאמר הפסוק בתהלים: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. איך אפשר לדבר גבוהה גבוהה על אידיאל המשפחה היהודית, ובה בעת למנוע מיהודים את הזכות להקים משפחות? הרי אם היהדות היתה מקבלת רק את המודל המשפחתי הקונבנציונלי, לא היה לנו משה, שגדל במשפחה של אם מאמצת לא יהודייה, וגם לא דוד, שאביו הקדום נולד מיחסי מין אסורים בין חם לכלתו. ובלי משה ודוד לא היינו קיימים.
אין שום פער בין זכויות האדם ובין ערכי היהדות. נהפוך הוא. האידיאל ההומניסטי של המערב שאב את השראתו מן היהדות. זה המקום שאליו כולנו הולכים. המפלגות הדתיות יכולות לעכב ולהפריע, אך לא למנוע. שום דבר לא יעזור להן. בקרוב, בקרוב מאוד, מדינת ישראל תעניק להומוסקסואלים שוויון זכויות מלא. סקר דעת קהל שפורסם בעיתון "הארץ" מלמד שזה מה שרוצים תשעים אחוזים מהחילונים וכמחצית מהדתיים.
עדיין קיים בנושא הזה פער בין חילונים לדתיים, אבל לא כפי שמשתקף בפוליטיקה. כי גם כאן, כמו בכל כך הרבה נושאים חשובים אחרים, הציבור הדתי הרבה יותר מתקדם והרבה פחות סגור מרוב רבניו ומנהיגיו.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
