במבט ראשון, טענתו של הנשיא טראמפ שהצבעה יהודית עבור המפלגה הדמוקרטית כמוה כחוסר נאמנות כלפי האומה האמריקנית עלולה להעלות מתהום הנשייה פרק אפל וקודר בהיסטוריה של הקהילה היהודית בארה"ב.
במהלך אותה תקופה עוצבה המשוואה שלפיה תמיכה מדינית בישראל והזדהות עמה מעמידות בסימן שאלה את מידת נאמנותו של הקיבוץ היהודי כלפי המדינה שהעניקה לו בית חם, ואיפשרה לו לממש את החלום האמריקני.
ואכן, אין ספק שהנשיא שואף היום לנצל עד תום את חלון ההזדמנות שנקרה בדרכו על רקע פרשת עומאר וטליב, שתי חברות הקונגרס הדמוקרטיות, ולהציג את המפלגה הדמוקרטית כאילו היא מהווה מיקשה רדיקלית ומיליטנטית ומאוחדת, שאופייה ודפוסי חשיבתה זהים לחלוטין עם עמדותיהם של השוליים הלוחמניים שלה, התומכים ב-BDS ומפגינים עוינות תהומית כלפי ישראל, הרוויים גם בנימות אנטישמיות.
ברור גם שבכך מנסה הבית הלבן לשבור, או לפחות לשחוק, את מסורת ההצבעה ארוכת השנים של יהודי ארה"ב, שמאז ימי השפל הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20 ועד היום העניקו תמיכה אלקטורלית רחבה למועמדים ונשיאים דמוקרטים. ואולם, מבט מעמיק יותר על הדברים מצביע על כך שמעבר לרטוריקה המפלגת שלו, התמונה שהנשיא ה-45 מנסה לשרטט שונה באופן דרמטי מן הנסיבות ההיסטוריות והפוליטיות המקוריות, שבהן פרץ לקידמת הבמה הדיון הטעון רווי המתח בסוגיית "הנאמנות הכפולה".
באופן ספציפי, מדובר בהחרפת המלחמה הקרה בראשית שנות החמישים, ובמאמציו של ממשל הנשיא אייזנהואר לגייס את העולם הערבי למאמץ הבלימה שהוביל כנגד "אימפריית הרשע" הסובייטית. על רקע קיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, עיצב המימשל מדיניות של "כתף קרה" כלפי ישראל, שנועדה להעניק ליריבותיה תמריץ מיוחד לקשור את גורלן עם מעצמת העל האמריקנית.
על רקע זה, ובמיוחד בין השנים 1953-1956, הגדירו "כל אנשי הנשיא" כל פעילות ציבורית מצדם של מנהיגי יהדות ארה"ב שנועדה לשכנע את וושינגטון לאמץ קו ידידותי יותר כלפי ישראל, כמנוגדת לאינטרס הלאומי האמריקני, ושיש בה בכדי להצמיח ספק באשר לנאמנותם למולדת האמריקנית. לכך נלווה גם הגל המקארתיסטי העכור של ציד המכשפות, שרוב קורבנותיו היו יהודים.
ירחיקו את היהודים מהמפלגה הדמוקרטית? טליב ועומאר // צילום: אי.פי.איי
ואכן, בשנות הסגריר הללו בכלל, ובעקבות "מבצע קדש" בפרט, שמרו יהודי ארה"ב בדרך כלל על סגנון פעולה מאופק, זהיר ומינורי אל מול המימשל העוין, וזאת כדי להימנע מהוקעתם כמיעוט בעייתי שזיקתו העיקרית היא כלפי ישות זרה. בניגוד לתמונה זו, שהדיה המאוחרים באו לידי ביטוי גם בעקבות התפוצצותה של "פרשת פולארד" שלושה עשורים מאוחר יותר, השתנו היום לחלוטין פני הדברים.
הצהרתו של טראמפ מזהה את הנאמנות לערכים האמריקנים דווקא עם תמיכה איתנה בישראל, ולא עם התרחקות והסתייגות ממנה כפי שאירע בשנות ה-50. ואמנם, הצהרתו האחרונה של הנשיא הופכת את הקערה על פיה ויוצרת זהות, אם לא סימביוזה, בין תמיכה בישראל לבין נאמנות לדגל האמריקני. כך מואשמת המפלגה הדמוקרטית, גם אם בצורה גורפת ומכלילה, בהתנתקות חד-צדדים מהמסורת הארוכה של התייחסות אוהדת לבעלת הברית הישראלית.
נכון הוא הדבר שבפועל לא מהווה התנועה הדמוקרטית בבואה מדויקת של תפיסותיהן הלעומתיות של אילהן עומאר ורשידה טליב. מאידך, אין ספק שבקרב האגף הליברלי והדומיננטי של יהדות ארה"ב במחנה הדמוקרטי בולט בשנים האחרונות תהליך של שחיקה מואצת ברמת ההזדהות עם ישראל ומדיניותה, בעיקר במרחב הפלשתיני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
