במערכת הבחירות לנשיאות של 1972, שיקף המועמד הדמוקרטי, הסנטור מדרום דקוטה ג'ורג' מקגוורן, עמדות ליברליות מובהקות, שבמרכזן הדרישה לסגת באופן מיידי מוויטנאם. לימים, שנים לאחר שהובס ללא תנאי על ידי הנשיא ניקסון, השמיע מקגוורן ביקורת חריפה כלפי ישראל, במיוחד בזיקה לסוגיה הפלשתינית. עם זאת, במהלך המרוץ לבית הלבן, שיווק הסנטור מדרום דקוטה את עצמו כידיד מושבע ונלהב של ישראל, ובין היתר קרא לממשל ניקסון - בנאומו מה-29 במאי 1972 - להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את השגרירות האמריקנית.
48 שנים מאוחר יותר עלה לקדמת הבמה מועמד דמוקרטי בכיר אחר, הסנטור מוורמונט ברני סנדרס, שמבחינות רבות מהווה תעתיק מושלם כמעט של המועמד מ-1972. כמו מקגוורן, מצליח סנדרס לסחוף אחריו המוני צעירים, ההולכים שבי אחרי חזונו המהפכני והאנטי-ממסדי. אולם בניגוד קוטבי לדפוס התנהלותו של מקגוורן בזמן אמת, כאשר עשה כל מאמץ להסתיר את גישתו הלעומתית כלפי ישראל מתחת לציפוי של אהדה גורפת, לכאורה, פועל כעת סנדרס בכיוון מנוגד לחלוטין.
הגם שכבר בשלהי שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 השמיע הסנטור מוורמונט ביקורת נוקבת על ישראל בשורה ארוכה של נושאים ומכלולים, הוא עלה, במערכת הבחירות הנוכחית, על נתיב של הקצנה רבתי (המהווה הסלמה גם לגבי דגם 2016 שלו, כאשר התמודד בפריימריז על הכרטיס הדמוקרטי אל מול הילרי קלינטון ונוצח). על רקע מגמה זו של החרפת השיח, המקרבת מאד את סנדרס אל השוליים המיליטנטים ובעלי הנימות האנטישמיות במפלגה הדמוקרטית, המיוצגים בבית הנבחרים על ידי ראשידה טלאייב ואילהאן עומאר, אין מנוס מן השאלה האם נסתם הגולל על עידן הקונצנזוס הדו-מפלגתי הבסיסי בזיקה לישראל ולמרכזיותם של היחסים המיוחדים בתודעה הקולקטיבית ובאתוס האמריקני?
אחרי ככלות הכל, מאז הפכה ישראל, לפני כשישה עשורים לשותפה איתנה לדרך ולנכס אסטרטגי חשוב עבור ארה"ב, היוותה הצהרת הנאמנות לישראל חלק בלתי נפרד מארגז הכלים של כל אישיות, בלי קשר לזיקתה המפלגתית, ששמה את פעמיה אל המשרד הסגלגל. היום, לעומת זאת, נפרץ הסכר, והעובדה שמתמודד דמוקרטי בכיר אינו מהסס להשתלח (ולא בפעם הראשונה) בראש ממשלת ישראל ולהגדירו כ"ריאקציונר גזען", ואף רומז על כוונתו - אם כמובן ייבחר לנשיא - להחזיר את השגרירות האמריקנית מירושלים לתל אביב, מעידה כאלף עדים שנפל דבר במסכת היחסים שבין זרם בולט במחנה הדמוקרטי לבין ישראל. בכך יש לראות את מיצויו והבשלתו המסוכנת של תהליך התרחקותו של האגף הליברלי במפלגה מבעל הברית הישראלי (ומהמרכז הפוליטי), ששורשיו מעוגנים עוד בשנות ה-80 הרחוקות, ושהלך ונשזר יותר ויותר בשנים האחרונות אל תוך הרטוריקה הלעומתית המתלהמת מבית היוצר של ג'רמין קורבין המהווה מעין מודל לחיקוי והשראה לברני סנדרס, ולא רק בהקשר לישראל.
בה בשעה הפכה התנועה הרפובליקנית בעשורים האחרונים לחוט השדרה של היחסים המיוחדים ולעוגן של תמיכה בלתי מעוררת בישראל, ויעידו על כך שמונה שנות כהונתו של ג'ורג' בוש הבן בבית הלבן שלא נדבר על שלוש שנות נשיאותו של דונלד טראמפ. במקביל, עוברת המפלגה הדמוקרטית תהליך של היסחפות לשוליים, כאשר סנדרס הינו הסמן הקולני והבוטה ביותר של הקו המפנה עורף בגלוי לישראל ולשותפות הערכית והאסטרטגית עימה, אך לבטח אינו חריג בנוף הליברלי הנוכחי.
על רקע זה, יש להשיר מבט אל עבר המציאות ולהכיר בעובדה שהזרמים התת-קרקעיים, שחלחלו זמן ממושך מתחת לפני השטח, פרצו כעת בכל עוצמתם אל ליבת המערכת הפוליטית, והם מאיימים לפגוע פגיעה אנושה בתשתית הרחבה, שהעניקה לישראל רשת ביטחון מוצקה במשך עשורים אל מול כל אתגר. השאלה האם צונאמי זה עתיד להטביע כבר בעתיד המיידי את נציגי הזרם המרכזי של המחנה הדמוקרטי (דוגמת מייקל בלומברג וג'ו ביידן), המנהלים נגדו קרב בלימה, בכך לגרור אחריו את המפלגה כולה אל עבר אפוקליפסה שסופה מי ישורנו, הינה כמובן סוגיה נפרדת העתידה להתברר בקרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו