ריביירה בעזה: שמונה שאלות קשות על תוכנית ההשתלטות של טראמפ

ההצעה של דונלד טראמפ שלפיה ארה"ב תשלוט ברצועת עזה - או במילותיו: תחזיק בבעלות עליה – ותעביר 1.8 מיליון תושבים למדינות ערב שכנות, הכתה בהלם את העולם כולו, ולא בכדי: קשה להיזכר מתי הוצע רעיון מרחיק לכת כל כך כדי לפתור את הבעיה.

במובן מסוים, אי אפשר שלא להתפעל מהתעוזה שבחזון, שכמעט מתבקשת לנוכח מורכבות הבעיה בעזה, התמשכותה וההקשר הרחב שלה (היסטורית, גיאוגרפית ופוליטית). עם זאת, כבר בשלב הזה מותר וצריך לשאול אם לא מדובר – לפחות כעת – רק בעטיפה נוצצת, שמאחוריה יש מעט מאוד, אם בכלל.

לפי ה"וול סטריט ג'ורנל", ההצעה "להחזיק בבעלות על רצועת עזה" החלה להתגלגל רק בימים האחרונים בסביבת טראמפ ורק חוג מקורבים מצומצם ביותר ידע בכלל על קיומה. אפשר להניח שאם ההצעה רצינית, היא עוד תפותח בתקופה הקרובה, ונשיא ארה"ב ואנשיו יצטרכו לענות על כמה שאלות מהותיות.

ראשית, אף מדינת ערב לא הסכימה לקלוט את הפלשתינים מעזה. לירדן עם 2.39 מיליון פליטים רשומים כבר כעת אין כל צורך או תמריץ להגדיל את כאב הראש ההיסטורי בשטחה (ע"ע הספטמבר השחור); ואילו מצרים לא תרצה וכנראה גם לא תוכל ליצור לעצמה בעיית פליטים בסיני, שעלולה גם להפוך לקן צרעות ולאיים על ישראל מעבר לגבול (ועל הסכם השלום בכלל).

שנית, נגיד שמדינות ערב מסכימות. מה עם העזתים עצמם? טראמפ מדבר על הזזת אוכלוסייה של 1.8 מיליון איש משל היה מדובר ב-1.8 מיליון פריטי ריהוט שצריך לפנות. אבל מה אם העזתים לא ירצו להתפנות? ועוד למקומות שלא רוצים בהם? בין אם יאהב זאת ובין אם לאו, לבני אדם יש זכויות ואפילו רצון. ואולי גם לא נבון להמעיט מערך ההיסטוריה והזיקה של העזתים לאדמתם ולבתיהם, גם אם הם הפכו לעיי חורבות בגלל מלחמה שהמיט עליהם חמאס.

שלישית, החוק הבינלאומי אוסר לשנע אוכלוסייה ללא צורך צבאי מובהק לפרק זמן מסוים (ע"ע פינוי צפון הרצועה בידי צה"ל) או כדי לשנות את ההרכב האתני, הדתי או הגזעי של האוכלוסייה – והרי לפי דברי טראמפ, הטרנספר יהיה קבוע. וגם אם יש היבט הומניטרי בהצעת הנשיא (אותו פינוי נפלים ושיקום תשתיות), ספק אם המטרה הסופית – עזיבה קבועה והפיכה של הרצועה למעין אזור בינלאומי – מקדשת את האמצעים.

רביעית, ואפרופו החוק הבינלאומי: לא ברור תחת איזה מנדט בדיוק ארה"ב תפעל בשטח עזה. באיזו בסמכות תוכל לוודא הוצאה של אוכלוסייה מקומית מחוץ לגבולות הרצועה ולהיות השליט במקום? באופן מעניין, טראמפ דיבר על בעלות בעזה ופיתוחה – מצד אחד, סגנון האופייני לו בתור איש נדל"ן, שהכניס את השפה העסקית לתוך הפוליטיקה.

מצד אחר, עזה אינה ירח (גם אם מעט נראית כך) שאפשר לנחות בה סתם כך יום בהיר אחד ולהתחיל לפתח (ואפילו לגבי הירח יש כבר הסכמים). האם תוכנית טראמפ מניחה הסכמה של מועצת הביטחון? דיל בילטרלי עם סין ואו רוסיה שספק אם יש להן עניין להפיח רוח במפרשי טראמפ? האם מדינות מהמפרץ יהיו שותפות של ארה"ב (מה שעדיין מצריך לגיטימציה בינלאומית)?

חמישית, וברמה הטכנית: נגיד שמדינות ערב הסכימו, אבל העזתים – או חלקם – לא יהיו מוכנים. כיצד יתבצע הפינוי? בכוח הצבא האמריקני? האם טראמפ מוכן לשלוח חיילי ארה"ב להסתכן בעזה?

שישית, קמפיין הבחירות של טראמפ כולו נעשה בסימן של "אמריקה קודם" ופנייה פנימה, כלומר להתמקדות בבעיות הפנים של ארה"ב. איך שיגור כוחות אמריקנים בפרט ומעורבות חסרת תקדים בסכסוך הוותיק ביותר במזרח התיכון יעלו בקנה אחד עם ה-מסר של הבחירות? הרי טראמפ עצמו דיבר פעם אחר פעם על הצורך האמריקני לצאת מהמזרח התיכון ("רק דם וחול" אמר עליו בעבר), בוודאי שלא להנחית חיילים אמריקנים באחת הנקודות החמות בו ולסבך בה את ארה"ב לעוד שנים רבות קדימה (לפי סטיב ויטקוף, שיקום עזה יארך 10-15 שנים). טראמפ גם דיבר על סיום המלחמות בעולם – אבל נחיתה אמריקנית בעזה רחוקה מלהבטיח זאת, בלשון המעטה.

ואם אמרנו שהחזון הנדל"ני לעזה הכה בהלם את העולם כולו, הדבר נכון גם לתומכיו הבולטים, כמו הסנאטור לינדזי גראהם. "ההצעה מאוד בעייתית", אמר גראהם, מתומכי ישראל הגדולים בסנאט. "אני לא חושב שמצביעים בדרום קרוליינה יתלהבו לשלוח חיילים אמריקנים לשלוט בעזה. נראה מה יגיד העולם הערבי, אבל ההצעה בעייתית בהרבה מאוד רמות".

שביעית, ובזיקה ישירה לסעיף הקודם, מעורבות על הקרקע בעזה תעלה למשלם המסים האמריקני הון תועפות. האם לאמריקה יש כעת מאות מיליארדים פנויים וכלכלתה לפתע חזקה מספיק כדי לעמוד באתגר כזה, אף שחולשת הכלכלה, בוודאי החולשה הנתפסת, היא שהייתה בין הגורמים המשמעותיים ביותר שהביאו את טראמפ לבית הלבן רק לפני שלושה חודשים?

והשאלה השמינית: כיצד הדבר ייראה וייתפס ברחבי העולם – ולא רק המוסלמי? האם ההצעה האמריקנית, אם תיושם, לא תצית דווקא עוד זירות – שעה שטראמפ הבטיח להיות משכין שלום ורץ (גם) על הטיקט הזה? אפשר כמובן לומר (ולקוות) שההצעה שלו אכן מכוונת להבאת שלום בחלקת האדמה הזו על ידי הקמת ריביירה עזתית, אבל בהתחשב במה שידוע על התוכנית עד ובעיקר במה שלא ידוע על אודותיה, רציונלי יהיה לכל הפחות לפקפק שתשכין את השלום המיוחל.

מכל מקום, יש עוד שאלות רבות סביב החזון המפתיע כל כך שיצא הלילה מהבית הלבן. צריך לקוות שהוגיו חשבו היטב על כל הפרטים וההשלכות האפשריות – ולא מכרו אוויר חם במארז נוצץ. אלא אם החזון הזה הוא לא יותר מבלון ניסוי או מנוף לחץ שנועד לסדר מחדש את הקלפים.