לא מקבל את השקרים של האליטות: טראמפ טוב יותר לארה"ב ולישראל

כל ניסיון להסביר למה להצביע למועמד כזה או אחר נידון מראש לכישלון. היריעה קצרה מלהכיל, והדיון חשוב מכדי להסתפק בראשי תיבות או בסיסמאות. אבל לכל מי שמאמין, כמוני, שדונלד טראמפ הוא המועמד העדיף לנשיאות ארצות הברית, נדמה שהמטלה קלה יותר. טראמפ, אחרי הכל, היה נשיא במשך ארבע שנים, מה שאומר שבמקום להתנבא על מה שיהיה אפשר בקלות להסתכל על מה שהיה. אז למה כדאי להצביע לטראמפ היום?

כי כשכל נשיא אמריקני מאז 1995 סירב לכבד את החלטת בית הנבחרים להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים, בטענה שהדבר יצית גלים של אלימות פלשתינית, טראמפ חנך את השגרירות החדשה, ולימד את כולם שיעור חשוב באיך לא להיכנע.

כי כשכל טובי המומחים המלומדים הסבירו שלא ייתכן שלום בין ישראל למדינות ערב בלי לפתור קודם את הבעיה הפלשתינית, טראמפ הגיש לנו את הסכמי אברהם - הצעד הכי משמעותי לשלום בר־קיימא במזרח התיכון מזה עשורים, והיחיד שלא הסתמך על המשוואה הכושלת והנתעבת של "שטחים תמורת שלום".

כי כשאובמה, ביידן וחבר מרעיהם קידמו במרץ מדיניות חוץ שעיקרה שיתוף פעולה עם רבי המרצחים בטהרן, טראמפ החזיר את הסנקציות, חיסל את קאסם סולימאני והבהיר לאייתוללות שלטרור תהיינה השלכות חריפות - הבנה שהובילה לשקט שנגדע רק עם חזרתם של הדמוקרטים לבית הלבן.

חימש את הצבא האוקראיני

כי בעוד ג'ו ביידן נשא נאומים יפים והעביר סכומי עתק לאוקראינה, הוא נכשל במשימה החשובה ביותר: לחמש את האוקראינים ולתת להם את היכולות הצבאיות להביס את פוטין. וטראמפ? האיש שהתקשורת וסוכנויות הביון האמריקני ניסו להפליל כסוכן של מוסקבה סיים את הסכם אי־החימוש בן חמשת העשורים עם הרוסים ואותת לפוטין שכל תוקפנות מצידו לא תתקבל יפה. הוא גם חימש את הצבא של וולודימיר זלנסקי בטילי ג׳וואלין חודרי שריון, מה שמסביר אולי מדוע גם פוטין, כמו חמאס ותומכיו האיראניים, המתין עד שביידן התמקם בבית הלבן לפני שפלש והתחיל במלחמה.

כי המדיניות הכלכלית שלו צמצמה, לראשונה זה 60 שנה, את פערי השכר בין הרבעון התחתון והרבעון העליון בארה"ב, מה שמסביר למה הרוב המוחלט של בני המעמד העובד, כולל מרבית חברי האיגודים המקצועיים, שנחשבים באופן מסורתי תומכים נלהבים של המפלגה הדמוקרטית, מצביעים עכשיו לטראמפ, ולמה יותר משני שלישים של אלו שמשתכרים חצי מיליון דולר לשנה או יותר תומכים בהאריס.

כי טראמפ הוא הנשיא הראשון שעמד איתן נגד ההתרפסות המערבית בפני סין, והבהיר לבייג'ינג שהמדיניות הסינית להמשיך ולגנוב במפגיע תוכנות, סודות תעשייתיים וקניין רוחני - גניבה שעולה למשק האמריקני בסביבות 600 מיליארד דולר בשנה - חייבת להיפסק. טראמפ גיבה את הדיבורים הקשוחים בהסכמי סחר קשוחים אף הם, וגרם לסינים להתקפל לרגע קט, עד שביידן שב לוושינגטון וביטל במחי יד את כל ההישגים של קודמו.

כי טראמפ מבין שאין בעיה חריפה יותר, או סכנה קיומית גדולה יותר, ממיליוני מהגרים לא חוקיים שעוברים את הגבול באין מפריע. רק בשבוע שעבר, למשל, אחד מהם, שנהנה ממדיניות ההגירה הפרועה והפרוצה של ביידן והאריס, ירה להנאתו ביהודי שצעד לבית הכנסת בשבת. ארה"ב חייבת להבטיח לא רק את עתידה הביטחוני, שנתון בסכנה כשרבבות מהגרים אלימים שלא נבדקו בגבול מסתובבים באין מפריע בעריה, אלא גם את עתידה הכלכלי, שמצוי בסכנה אם מהגרים לא חוקיים ימשיכו להוות נטל עצום על משלמי המיסים - בניו יורק לבדה, למשל, הם עלו לעירייה 5 מיליארד דולרים, מה שאמר כי העירייה נאלצה לצמצם שירותי רווחה לעניים ילידי ארה"ב - וימשיכו לקחת עבודות שבאופן מסורתי פרנסו בני מיעוטים ובני המעמדות הנמוכים.

כי טראמפ הוא הראשון שהרחיב את חוק זכויות האזרח משנת 1964 - כך שיגדיר גם יהודים כבני מיעוטים מוגנים, מה שנתן לממשל הפדרלי כוח נרחב להילחם באנטישמיות הגואה, בייחוד באוניברסיטאות. במקום להריע לנשיא על הצעד המתבקש, כלי התקשורת בארה"ב ציירו את החקיקה כמתקפה על חופש הביטוי, והמשיכו, בהיעדר כל תשתית עובדתית, להאשים את טראמפ בשנאת יהודים.

הרעיון: שכל ישר וחופש בחירה

אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל השורה התחתונה ברורה: דונלד טראמפ הוא אמנם מועמד לא מסורתי ולא שגרתי, ולעיתים הוא משחרר התבטאויות שגם תומכיו הנלהבים ביותר היו מעדיפים לשכוח, אבל הוא היה נשיא שקול, אחראי ומצוין, אחד שבמקום לקבל כמובנים מאליהם את השקרים המלומדים של האליטות - למשל שיש להתיר לכל מי שרוצה להיכנס לארה"ב, או שמלחמות אף פעם אי אפשר לנצח ולכן אין טעם לנסות - קידם רעיונות אחרים, נחוצים, וכפי שההיסטוריה כבר הוכיחה, נכונים בהחלט.

אחרי שנים של שלטון האליטות, שבהן חברות ענק, תאגידי תקשורת, סוכנויות ביון ופוליטיקאים הפכו לישות אחת בלתי נפרדת שמשרתת רק את האינטרסים של עצמה ושל אף אחד אחר, ושלוקחת יותר ויותר חירויות בסיסיות משאר האזרחים, טראמפ בא ודרש שינוי. התנועה שהוא מוביל היא חזרה - מרגיזה, מטלטלת, אבל נחוצה באופן מוחלט - לעקרונות היסוד האמריקניים, ובראשם ההבנה שבעלי הבית בדמוקרטיה לא נמצאים רק בהוליווד, בעמק הסיליקון או בוול־סטריט, אלא הם כולנו, הרוב הלא זוהר שדואג, כמו כל אדם נורמלי, קודם כל לאינטרסים שלו. בעיתונות האמריקנית המטורללת קוראים לגישה כזו "גזענות", או "מיזוגניה", או "טרנספוביה", או ״שנאת זרים״. ההגדרה היותר מדויקת היא שכל ישר וחופש בחירה, וזה רעיון בסיסי שדונלד טראמפ מבין כנראה טוב יותר מכל אחד אחר.

ליאל ליבוביץ הוא עורך בכיר במגזין היהודי-אמריקאי טאבלט ומגיש פודקאסטים פופולארי. הוא בעל תואר ד״ר מאונ׳ קולומביה, מחברם של מספר ספרים, וכותב לישראל היום, ניו יורק פוסט, וול סטריט ג׳ורנל, ופרסומים נוספים.