אלה לא המועמדים. אין אף אחד שפוי בארה"ב שחושב שהם מביאים איתם בשורה או שהם האנשים הטובים ביותר שמדינה בת 345 מיליון תושבים יכולה לנפק. במערכות בחירות בארה"ב השאלה היא אם הציבור רוצה שינוי או המשכיות, ומי יביא אותם.

ב־2008 זה היה אובמה עם "Yes We Can" וההבטחה לעשות פרסה ממדיניות ג'ורג בוש הבן. ב־2016 זה היה טראמפ עצמו שהבטיח להחזיר את אמריקה לגדולתה אחרי אובמה וקלינטון. גם הפעם האמריקנים רוצים שינוי, ולכן השאלה היא לא מיהו המועמד שינצח אלא מי יביא שינוי ויהיה הנשיא הבא, או לפחות יזכה בתואר הזה.

למה הם רוצים שינוי?

הסקרים מראים בבירור כי הציבור לא מרוצה מהמצב בתחומי הכלכלה וההגירה. לפי גאלופ, 62% רוצים שינוי משמעותי בכלכלה, במיוחד צעירים בגילי 34-18 שמתקשים להשתלב בשוק העבודה או לשמור על רמת חיים יציבה.

האריס, מועמדת שינוי קצת חריגה יחסית לסגנית נשיא מכהנת, זכתה לביקורת כשאמרה "אנחנו עובדים קשה כדי להבטיח שהיציבות הכלכלית תישמר", ומאז ניסתה לתקן את עצמה.

הציבור לא רוצה יציבות שתישמר, הוא רוצה שינוי שיתגבר. טראמפ, מצד שני, ספג ביקורת על כך שקיצוצי המס והתוכניות להשקעות בתשתיות הגדילו את הגירעון; שמלחמות הסחר, בעיקר עם סין, הובילו להעלאת המחירים; ושהעדפתו הלא מוסתרת לעשירים על פני המעמד הבינוני והנמוך הגדילה את אי־השוויון הכלכלי.

במילים אחרות: השאלה היא אם השינוי הכלכלי יבוא ממדיניות הנשיא הקודם - או הקודם־קודם.

וקיימת גם מדיניות ההגירה. עוד לפני שטראמפ סיפר להם על הרגלי האכילה שהוא זיהה אצל המהגרים, בסקר המכון למחקרים פוליטיים כ־58% לא מרוצים ממדיניות ההגירה. גם האריס וגם טראמפ ממצבים את עצמם כסוכני שינוי בנושא זה, אבל ההבדל, ובכן, עבה כמו המבורגר במקדולנד'ס:

היא מדברת על תיקון - הוא על ריסוק. היא מציעה שיפור אבטחה בגבולות - הוא מגדיר את ההגירה כ"פלישה". היא מדברת על הגדלת מספר השומרים בגבולות - הוא מדבר על "מבצע הגירוש הגדול בהיסטוריה".

ובעוד היא מדברת על טיפול קפדני יותר במסמכי ההגירה - הוא מדבר על הפסקת אזרחות לילדים של מהגרים ללא מסמכים. היא מדברת על הרזומה הקשוח שלה כתובעת הכללית של קליפורניה ביחס למהגרים - הוא מספר שהם אוכלים כלבים וקורא להם "האויב שבפנים".

כמה הם רוצים שינוי?

כמה הציבור רוצה שינוי? אפשר להסתכל על אינדיקציה אחת, והיא מספר החיפושים בגוגל אחרי המועמדים. זה, כמובן, לא סימן לתוצאה, אבל לגמרי מייצג את החיפוש הנואש של הציבור אחר משהו אחר, רק שמי שמייצג את המשהו האחר מתחלף כל הזמן.

אז הנה ציר הזמן שמספר את הסיפור, לא נגענו:

• בעימות ביידן־טראמפ ב־28 ביוני ארה"ב נזכרת שיש לה נשיא סנילי, וטראמפ מזנק בהתעניינות הציבורית מול ביידן. ואז, כאילו זה לא הספיק, ב־13 ביולי טראמפ חווה את ניסיון ההתנקשות והשריטה באוזן, שמקפיצים את גרף הפופולריות שלו לגבהים חדשים ולפער בלתי נתפס מביידן. אין ברירה, צריך להחליף מועמד.

• ב־21 ביולי ביידן פורש מהמרוץ, ולראשונה קמלה האריס, שאיש לא באמת התעניין בה קודם לכן, עוקפת את טראמפ במדד החיפושים.

• הגרף ממשיך לספר על ירח הדבש של קמלה, שנמשך עד 2 באוגוסט - הרגע שבו הוכרזה בוועידה הדמוקרטית כמועמדת לנשיאות. זה היה תור הזהב של מועמדת השינוי האריס. האישה שהיתה לא פופולרית כסגנית נשיא הפכה לכוכבת טיקטוק בסניקרס, לחביבת הסלבס, לאישה שיכולה לעשות היסטוריה - חדשה כמו העור של טראמפ במכונת שיזוף.

• ואז הגיעה הלן. הסופה הלן. זה היה רגע אחד, שבו טראמפ פתח פער על האריס בחיפושים, החל מ־26.9. ייתכן שזה היה הרגע שבו הבינו באמריקה שמועמדת השינוי שלהם קמה בבוקר והולכת, ובכן, לבית הלבן. שהיא חלק מניהול המדינה ואחראית לטיפול בתושבי פלורידה המסכנים. היא אולי תביא שינוי, אבל כרגע היא ממש חלק מהממסד. ומאז, טראמפ, בשלל התבטאויות שערורייתיות וגימיקים חביבים, שמר על פער ההתעניינות מהאריס, תוך בעיטה בכל דלי אפשרי שמתמלא.

והנה הגענו ליום הבוחר.

רגעי השינוי המוזרים בקמפיין

1. "אתה מתמודד מולי, לא מול ביידן", אמרה האריס לטראמפ במומנט מוזר בעימות היחיד שהיה להם. הוא לא ענה לה, הוא עוד לא הפנים שהתחלף לו המועמד, ושהיא אפילו מדברת קוהרנטית יחסית לביידן ומהר יחסית לטראמפ.

2. "אין משהו מיוחד שעולה בדעתי", ענתה האריס בראיון בתוכנית "The View" בחודש שעבר, כשנשאלה אם יש משהו שהיתה עושה אחרת מביידן כנשיאה. נו, טוב, היא יכלה לחשוב על תשובה אחת כלשהי. או לפחות להגיד שהיא פרפקציוניסטית מדי, כמו בראיון עבודה.

מחר האמריקנים יכריעו מי יביא את השינוי: האישה השחורה בפעם הראשונה, או האיש הוורוד בפעם השנייה. הוא בכלל יהיה בטוח שזאת הפעם השלישית. אמריקה, רבותיי.

ומילה על השינוי האמיתי

למערכות הבחירות בעבר היו שתי תוצאות ברורות שהלכו יחד: בחירה, הכרעה. הציבור היה מחליט, ולכן ההכרעה בסוף יום הבחירות היתה ברורה. זה נגמר. ההסתערות על הקפיטול בינואר 2021 נראתה בהתחלה כמו אירוע אלים וביזארי, אבל סקרים שנערכים כיום בארה"ב מראים שלפחות 40% מהציבור חושבים שתוצאות הבחירות זויפו. הבחירה הופרדה מההכרעה.

גם בישראל ראינו החל מ־2019 שבחירות הן לא הכרעה. עברנו חמש מערכות בחירות בארבע שנים, ועד היום יש תדר לא קטן שבטוח כי ראש הממשלה שנבחר הוא בכלל "דיקטטור" ושצריך להוציא אותו לנבצרות, ואולי בכלל לא יהיו בחירות אפילו ב־2026. זה מחלחל למקומות נוספים בעולם. רק בשבוע שעבר היו בחירות בגאורגיה, שבה נבחרה מפלגת השלטון, והאופוזיציה מייד התלוננה על זיופים ומסרבת לקבל את התוצאות. תופעה עולמית מתפשטת.

כל תוצאה צמודה בארה"ב תביא לשינוי, אבל לא מהסוג שאנחנו מצפים לו: סיפה של מלחמת אזרחים ומשבר חוקתי. יהיה מעניין, ולא לשם שינוי.