מאז ראשיתה, חוותה האומה האמריקנית את הטראומה המטלטלת, שניחתה עליה שוב ושוב בעקבות רציחתם של ארבעה מנשיאיה המכהנים: אברהם לינקולן ב- 1865, ג’יימס גרפילד ב- 1881, ויליאם מקינלי ב- 1901 וג’ון קנדי ב- 1963. חמש שנים מאוחר יותר, מי שהתמודד במירוץ על הכרטיס הדמוקרטי, רוברט קנדי, אחיו של הנשיא, נורה אף הוא למוות ב-5 ביוני 1968, מייד לאחר שהביס את מתחריו בפריימריז של קליפורניה. בנוסף, ניצלו חייהם של נשיאים אחרים (כולל ג'רלד פורד ב-1975 ורונלד רייגן ב- 1981), שהיו מטרה לירי.

מאחר וניסיון ההתנקשות האחרון בחייו של קברניט האומה התרחש לפני 43 שנים, ניתן היה להניח, שפרק אלים ואפל זה בתולדותיה של המערכת הפוליטית האמריקנית נמוג כבר לתהומות הנשייה והשיכחה ונמחק מתודעתה הקולקטיבית. ואולם, על רקע הקיטוב הפוליטי והאידאולוגי החריף של העשורים האחרונים, שהגיע לשיאו במערכת הבחירות הנוכחית, התברר בסוף השבוע, שהנחה זו לא הייתה יותר מאשר משאלת לב ואשליה מוחלטת.

ואכן, על רקע העובדה, שהמורשת האמריקנית של ראיית המרחב הפוליטי כשדה התמודדות פרגמטי וענייני בין יריבים, שתמיד ניתן לזהות בו מוקדי פשרה והסכמה חרף הבדלים אידיאולוגיים ביניהם, נעלמה זה מכבר אל שולי הבמה, אין זה מפתיע שאופיו הנוכחי של השדה הפוליטי כשדה קרב בין בני אור לבני חושך הניח את התשתית לכך, שהעוינות העמוקה שבין שני המחנות תזלוג מן המישור הרטורי למישור הפעולה האלימה.

באופן ספציפי, כאשר שני המועמדים לנשיאות התייחסו למירוץ לבית הלבן במונחים של התנגשות חסרת פשרות בין ציוויליזציות והשקפות עולם מנוגדות וסותרות, הקרקע כבר הוכשרה ובשלו התנאים לפיצוץ, או לירי.

ואמנם, כאשר הנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני בהווה, דונלד טראמפ, אינו מסתיר את כוונתו להפוך את אמריקה לדמוקרטיה סמכותנית תוך שבירת האיזון היחסי שבין הרשויות (ותוך ניהול מתקפה רבתי על מוסדות המדינה) , וכאשר הנשיא ג’ו ביידן מציג את נחישותו לרוץ שוב לנשיאות כמאמץ נואש לחסום את האיום המוחשי והמיידי, הנשקף לכאורה לאשיות היסוד של המערכת הפוליטית האמריקנית על שלל מוסדותיה מצדו של טראמפ, העובדה שהיה מי שהצית את הגפרור אינה אמורה להפתיע. זאת, במיוחד לאור אופיו האלים השיח המסית, האלים והמאיים ברשתות החברתיות, המעצים עוד יותר את השסע הבין- תנועתי הקיים, ומוסיף לו ארומה של קונספירציות שונות ומשונות.

למרות שמוקדם עדיין להסיק מסקנות נחרצות מניסיון ההתנקשות בטראמפ, מה גם שהבחירות עתידות להתקיים רק בעוד שלושה וחצי חודשים, ניתן להצביע - בזהירות המתבקשת- על שתי השלכות אפשריות מרכזיות מאירוע דרמטי זה. הראשונה מעוגנת בהמחשת חוסנו הפיזי של טראמפ הפצוע ויכולת ההתאוששות המהירה שלו, בד בבד עם הפגנת כושר מנהיגות ושליטה על מצב משברי חמור עבורו.

לית מאן דפליג שדימוי זה של נחישות והקרנת עוצמה אישיותית המשרה ביטחון, יוצר השוואה ניגודית בלתי מחמיאה עם ביידן השברירי והחלוש, שגם בימים שכתיקונם אינו מצליח להקרין דיוקן של מנהיגות נחרצת ובוטחת, שיש בכוחה לנווט את הספינה האמריקנית ביד איתנה.

טראמפ המעצים את השסע הבין-מפלגתי

יתרה מזאת: אירוע הירי, העשוי- באופן טבעי- להפוך לאירוע מכונן ומעצב במערכת הבחירות ולהפוך את טראמפ לסוג של קדוש מעונה ולדמות המעוררת אהדה (מה גם שמחדלי השירות החשאי, שנחשפו בינתיים, עשויים להעניק תימוכין, לכאורה, בקרב קהלי יעד נרחבים, לטענותיו החוזרות ונשנות- וההזויות בעיקרן- של טראמפ על כך שמוסדות הממשל קשרו נגדו ואינם חדלים ממאמציהם להרחיקו מהזירה הפוליטית אחת ולתמיד) , מצא את המפלגה הדמוקרטית בעיצומו של משבר פנימי חריף.

שכן, בעקבות כישלונו המהדהד של הנשיא בעימות הטלוויזיוני הראשון, שניהל עם טראמפ באטלנטה, ועל רקע פיגורו המתמשך בסקרי דעת הקהל (שבהם הוא נמצא בעמדת פיגור ברורה בכל שבע מדינות המפתח, שיקבעו את תוצאות המירוץ ב-5 בנובמבר), שרויה המנהיגות הדמוקרטית כעת במצב של פאניקה ואיבוד עשתונות, כשמעידותיו האחרונות של הנשיא מוסיפות שמן למדורה, ומגבירות את הלחץ על ביידן להכריז על פרישתו מהמירוץ.

ואכן (וזוהי ההשלכה האפשרית השנייה מנסיון הרצח), לנוכח החשש הגובר המחנה הדמוקרטי (ובקרב מצביעים עצמאיים רבים) בכל הקשור למידת כשרותו הקוגניטיבית של הנשיא ה-46 של ארה"ב (הבא לכלל ביטוי ברור בכל הסקרים), מתעצמים הקולות, הקוראים לו שלא לרוץ ובכך למנוע מן המפלגה קטסטרופה אלקטורלית, שתרחיק אותה מכל מוקדי השלטון וההשפעה, ולא רק מן הבית הלבן. אין זה פלא, אפוא, שקבוצה של 19 מקרב חברי בית הנבחרים הדמוקרטים, יצאה בסוף השבוע בקריאה פומבית לביידן לפרוש, ויפה שעה אחת קודם, שכן העתיד הפוליטי של חלקה, לפחות, של הסיעה נמצא תחת עננה כבדה של אי ודאות.

הקריאות לביידן לפרוש

למרות שביידן סירב עד כה לכל הפניות לנטוש את שדה הקרב ולפרוש לביתו ב-20 בינואר 2025, הנסיקה הצפויה בסקרים ברמת הפופולריות של טראמפ בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו, ואווירת האופוריה, העתידה להשתלט השבוע על המרקע (ועל סדר היום הציבורי) בעת סיקור הוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית, שתיפתח מחר, עשויות להפוך לנקודות השבירה בחשיבתו של הנשיא, ולהביאו לכלל השלמה עם הבלתי נמנע.

במילים אחרות, לנוכח תמונה עגומה זו, אין זה מן הנמנע שכדי למנוע את חלום הבלהות של הוועידה הדמוקרטית (העתידה להתכנס ב 19 באוגוסט) כאירוע רווי מתח ועימותים פנים- מפלגתיים (העלול להעלות מתהום הנשייה את הוועידה הדמוקרטית של 1924, שבה התקיימו לא פחות מ-103 סיבובי הצבעה בטרם נבחר ג’ון דיוויס כמועמד הדמוקרטי לנשיאות בדרכו לכישלון בקלפי, וכמובן שגם את ועידת 1968 הסוערת והאסונית מבחינתה), יחליט ביידן לגנוז את חלומו בעתיד הקרוב ביותר, ולהמליץ גם על סגניתו קמלה האריס כמועמדת המפלגה לבחירות המתקרבות.

הגם שהמלצה זו כרוכה בסיכונים ובסיבוכים לא מעטים, תקנוניים ומהותיים, היא עשויה להיות הרע במיעוטו עבור המחנה הדמוקרטי, וכך גם לאפשר לו להציג מופע של ליכוד השורות בוועידת המפלגה. הימים והשבועות הקרובים יוכיחו, אם תחזית זו אכן קורמת עור וגידים, ואם התממשותה האפשרית יכולה עדיין לשנות את כיוונו הנוכחי של המירוץ לבית הלבן.