ריקבון מוסרי: האנטישמיות מחסלת גם את האקדמיה

זה מעורר רחמים לצפות בשלוש נשיאות של כמה מהאוניברסיטאות המובילות בארצות הברית, נכשלות במבחן כל כך פשוט: האם מותר במוסד שלכן לקרוא לרצח עם נגד יהודים. כל המעמד היה אומלל מיסודו. בעולם מתוקן, דבר כזה צריך היה להיסגר במשפט אחד צלול, שבטוח אפשר למצוא לו מקבילה גם באנגלית אמריקנית: "לא בבית ספרנו". לא בהפגנה, לא ברשתות, לא בלהט הרגע ולא במאמר תיאורטי נפתל, ואפילו לא במועדון הדיונים.

"האם הקריאה לג'נוסייד מפרה את הקוד האתי באוניברסיטה שלכן?", זו היתה השאלה שהופנתה בקונגרס לנשיאות הרווארד, אוניברסיטת פנסילבניה והמכון הטכנולוגי MIT, במסגרת שימוע על הרמת הראש האנטישמית בקמפוסים. "זה תלוי בהקשר", אמרה אחת מהן, "וגם בהשלכה המעשית", הוסיפה אחרת. ובגלל שהן לא היו מסוגלות לאסור באופן ברור וחד משמעי את שיח השנאה המופרע שצומח על מדשאות הקמפוסים היוקרתיים שלהן, הן תמרנו בעילגות מביכה בין התחמקות משפטית לאמתלות תיאורטיות.

האווירה הרעילה בקמפוסים הגיעה לרמות שהופכות את היום-יום לבלתי אפשרי. יהודים וישראלים מטשטשים את זהותם ואת עמדותיהם, מעבירים פעילות משותפות למיקומים מוצנעים, סופגים הצקות והשפלות מצד סטודנטים וחברי סגל, מבודדים, מבוהלים ומאיומים.

האירוניה הגדולה, והעצובה, היא שאלה המוסדות שמתיימרים להעניק, לא רק חופש מחשבה וביטוי, אלא כבוד וביטחון למיעוטים ולמה שנחשב לגולת הכותרת של פוליטיקת הזהויות: אוכלוסיות מוחלשות. איש סגל יכול לאבד את מקום עבודתו באמריקה וסטודנט יורחק מלימודים, אם לא יכבדו באדיקות את הזהות המגדרית הנזילה של הזולת, או אם חלילה יעירו, אפילו בתום לב וללא כוונה נסתרת, על מאפיין בחזותו חיצונית. אבוי אם ינקבו במוצא אתני של מישהו, שלא במילים המותרות על פי כלליה הנוקשים של התקינות הפוליטית. זה עניין שמחסל קריירות. ברחבי הקמפוסים תובעים לעצמם סטודנטים שמרגישים "פגיעים" – למשל להטב"ק לסוגיו או שחורים - לתבוע ולקבל "מרחב בטוח" שבו יהיו מוגנים מאוכלוסייה מדכאת, שהיא בדרך כלל גברים ולבנים.

היחידים שלא זכאים למרחב בטוח במוסדות האקדמיים המדוברים, הם יהודים, שכבר מזמן מזוהים לא כקבוצת מיעוט, אלא כחלק מהרוב הלבן, החזק, הדכאני. יהודים בכלל, וישראל בפרט, הם חלק מקבוצת הרוע – הם בעת ובעונה אחת סמל לקפיטליזם ולקולוניאליזם. ולכן המאבק בהם הוא חלק מארגז הכלים המהפכני – וכמו שיודע לצטט כל אקטיביסט – כשחוטבים עצים עפים שבבים. הציונות והכסף הם העץ; היהודים הם שבבים שכאלה.

סבלנות לשנאה

זה אומר שברובד העמוק, זו לא רק "זכות הדיבור" שמאפשרת את הריקבון המוסרי הזה, אלא סבלנות אינטלקטואלית לשנאת יהודים ולשנאת ישראל. זה חלק מהרפרטואר של הרדיקל המעודכן. והחלק הרע הוא, שזה כתוב בספרים ובמאמרים, וזה חוזר על עצמו בימי עיון, וזה בעצם הקו הרשמי של אסכולות שלמות במדעי הרוח והחברה. לצאת נגד הקו הזה בקונגרס – פירושו להודות בריקבון המוסרי של הממסד האקדמי כולו.

וזה העניין: הדברים האלה לא קורים במועדוני סטודנטים נידחים באוניברסיטאות מהליגה האחורית. מדובר במוסדות העלית של האקדמיה האמריקנית, שאליהן נשואות עיניהם של מלומדי כל העולם. זה הגביע הקדוש, המכה, של עולם ההשכלה, המדע וההגות בדור שלנו. והמסקנה העגומה והעצובה העולה ממופע התירוצים המביך של מנהיגותיו, הוא שאי אפשר לצפות מהן יותר לאמירה מוסרית ברורה. זה לא עוד שלב עגום בשקיעת יוקרתו של האינטלקטואל כמצפון חברתי, אלא פרק חדש שמבשר את קריסת מעמדם של מגדלי השן האקדמיים כמגדלור שמוביל את המחשבה החופשית. ובלי מחשבה חושבית, אגב, אין מדע. זה מרגיש שתם עידן בעולם המערבי.