הציבור במערב הגון, הבעיה היא שהממשלות שלו צבועות

את הפרדוקס בין האיש ההגון ברחוב לבין ממשלתו הצבועה סימל לי אירי אחד, בן כ-70, גדול חזק ועם עיניים טובות. בחודש יולי האחרון ביקרתי בדבלין, בירת אירלנד, אולי המדינה הקיצונית ביותר ביחסה לישראל, מדינה שממשלתה חוצה לא אחת את גבול האנטישמיות בהתבטאויות שריה והעומד בראשה מייקל היגינס.

באחד מהימים הסתובבתי ולראשי כובע עם דגל ישראל. גבר שישב לידנו במסעדה הביט בנו מדי פעם, ובסוף, כשקמנו, ניגש אלי, לחץ את ידי בחום ואמר "אני מאוד מכבד את הדגל שעל הכובע שלך ותומך במה שאתם עושים עבורנו". חבריו לשולחן נופפו לנו. ואין זו דוגמה יוצאת דופן. חלקים ניכרים מהציבור ההגון במדינות המערב מבינים מי הרשע ומי הצודק. הם רואים הפגנות תומכות חמאס וחיזבאללה בערים שלהם, עם אלמנטים אסלאמיסטיים קיצוניים, והאסימון נופל. אלא שבאופן פרדוקסלי, הממשלות שלהם ממשיכות במדיניות הבגידה. הבגידה במלחמה הצודקת שמנהלת ישראל, המונעת מערכי הקידמה, הליברליזם והדמוקרטיה נגד ארגונים ומשטרים טרוריסטיים.

האמירה של נשיא צרפת עמנואל מקרון על הצורך באמברגו נשק נגד ישראל מסמלת את זה. מקרון ספג אש מבית, גם מפוליטיקאים הקרובים אליו, על האמירה הזו, וניסה לרכך אותה אחר כך. גם בלייבור הבריטי תקפו את רה"מ קיר סטארמר על הגבלת יצוא הנשק לישראל הנלחמת באיראן.

ובארה"ב, ידידתנו הגדולה ביותר, חל מפנה מסוים עם המתקפה הישראלית המוצלחת על חיזבאללה. למפנה הזה אחראים בעיקר ראשי הצבא, ובהם הגנרל מייקל קורילה, מפקד סנטקום, אבל גם שר ההגנה לויד אוסטין, אל מול מחלקת המדינה. בפנטגון רואים את ההזדמנות לפגוע בראש הנחש, האחראי המרכזי למלחמות ולטרור במזרח התיכון, זה שמסייע לרוסיה במלחמה באוקראינה ומספק נפט לסין, חברת הציר הזה. אלא שבימים אלה חשף העיתונאי בוב וודוורד בספר חדש כי ביידן זעם על חיסולו של פואד שוכר, רמטכ"ל חיזבאללה. שוכר אחראי לרצח אינספור אמריקנים. לפי הספר, ביידן טען שבכך נתניהו הופך את ישראל למצורעת בעולם. הפוך, גוטה. ישראל היא מגינת העולם המערבי והנאור, תפקיד שלעיתים אמריקה שוכחת.

צפיתי וקראתי סיכומים של כמה מכלי התקשורת המרכזיים בעולם. באלה הנחשבים בעלי השפעה עולמית, במערב בעיקר, בלט הניסיון לייצר "אובייקטיביות", תוך הדגשת מספרי ההרוגים הפלשתינים מבלי לתת הקשר, המעטת מעשי חמאס ובחלק מהמקרים כמעט בלי הזכרתו.

נתונים לא מבוססים

עיתונים כמו "אוסטרליאן" ו"ניו יורק פוסט", הזכירו את הטבח בהקשר הראוי שלו, בדגש על הזוועות ועל החטופים. אבל האחרים המשיכו בהטיה. כך שרשרת הראיונות שערכה כריסטיאן אמנפור, מגישה מובילה ב-CNN, עם עיתונאים מהאזור, ובהם אילנה דיין שלנו. גילוי נאות, אני מעריך ומוקיר אותה זה שנים, והיא גם עבדה עימי כשפיקדתי על גלי צה"ל. המבקרים, שמקצתם השתמשו בשפה בוטה ולא ראויה, הלינו על כי אמרה שכלי התקשורת בישראל לא מסקרים מספיק את הסבל של תושבי עזה. דיין אכן ציינה את זה, ומייד הסבירה ואפילו הצדיקה זאת כשסיפרה על כך שכל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנהרג, נחטף, נפצע או עקור. היא סיפרה על יובל שגב, כתב גלי צה"ל ששכל ארבעה מבני משפחתו בטבח, ועל קרובי משפחתה שלה שנרצחו, ועל כך שכל ישראלי, לרבות עיתונאים, נושא עימו את תמונות הזוועה וצילומי הגו-פרו האכזריים. "קשה מאוד לממש את הניתוק מהאישי שעיתונאים אמורים לעשות".

יש לי מחלוקות מסוימות עם אילנה - בסוגיית המשא ומתן לשחרור החטופים, למשל, ואולי היתה צריכה להיות אסרטיבית יותר כשהמגישה אמנפור זרקה נתונים לא מבוססים, אבל היא ממש לא זכאית לרפש שהושלך עליה.