הרוכל התוניסאי הצעיר, מוחמד בועזיזי, ששרף עצמו למוות לפני עשר שנים במחאה על סגירת דוכן הירקות שלו בידי המשטרה, לא יכול היה לשער שמותו יצית שרשרת דליקות ברחבי המזרח התיכון ויחולל שורה של רעידות אדמה פוליטיות, שחלקן טרם שכך עד לרגע זה.
הזעזועים הללו, שפקדו מדינות אחדות באזור ופסחו על אחרות, זכו בטעות לכינוי "האביב הערבי". מעין מהדורה מודרנית, כביכול, של "אביב העמים" מן המאה ה־19 ו"מהפכת הקטיפה" של שנות ה־80 במאה שעברה, עם נפילת בריה"מ וקריסת החומה.
הביטוי השגוי הזה, "אביב ערבי", ממשיך עדיין לככב בפרסומים שונים - אף שאביב לא היה שם מעולם, וגם לא החלפת שלטון עריץ ונוגש בפרק חדש של חירות, שוויון, חופש ביטוי וזכויות הפרט. במקום עונות האביב פקדו בעשר השנים האחרונות את מדינות ערב הרבה מאוד סתווים וחורפים של מלחמות אזרחים קשות, שפיכות דמים נוראה, הרס, חורבן וגלי פליטים.
אחת התוצאות העיקריות של הטלטלה בעולם הערבי היתה הדחתם של שליטים רודנים, שהחזיקו עשרות שנים ברסן השלטון, כמו מובארק המצרי, קדאפי הלובי, עלי עבדאללה סאלח התימני ואחרים. אבל התקווה שהליכתם של אלו תבשר את כניסתה של הדמוקרטיה למזרח התיכון היתה אשליה ומקסם שווא.
הטעות המביכה של אובאמה
המזרח התיכון, ברובו הגדול, עדיין אינו בשל לדמוקרטיה. הציבור הערבי עדיין מצביע על פי ההחלטות של השבט, החמולה והמשפחה, ולא על פי מפתח מפלגתי, בחירות מוקדמות והתרשמות ממסעות תעמולה מוצלחים של מועמדים עצמאיים.
נשיא ארה"ב ברק אובאמה לקה לפחות פעמיים בעיוורון מביך. בפעם הראשונה - כשהאמין שהסתלקותו של מובארק תאפשר לכונן במצרים משטר דמוקרטי, ובפעם השנייה - כששכנע את עצמו שמוחמד מורסי, בכיר האחים המוסלמים ונציג האסלאם הפוליטי, הוא האיש הנכון במקום הנכון. מורסי הודח על ידי הצבא.
מצרים חזרה לנקודת ההתחלה. מובארק הרודן הוחלף בעבד אלפתאח א־סיסי, שליט אבסולוטי קשוח לא פחות מקודמו ואולי יותר, וקשוב עוד פחות לזכויות אדם ולחופש הביטוי. אסד הרודן נשאר על כנו בזכות התערבות מבחוץ. ואחרי הסתלקותם של קדאפי בלוב ועלי עבדאללה סאלח בתימן, שקעו שתי המדינות למערבולת של מלחמת אזרחים עקובה מדם.
ורק תוניסיה, שממנה יצאה הטלטלה הערבית לפני עשר שנים בדיוק, הצליחה בזכות מעמדה ומיקומה הגיאוגרפי להחליף דיקטטורה בדמוקרטיה, ואף לחזות במחזה נדיר שבו נציגי התנועה האסלאמית שהפסידה מתקשרים לברך את המנצח.
והמונרכיות - הן דווקא הצליחו בינתיים להיחלץ בשלום מן הטלטלה בעולם הערבי. מלך סעודיה סייע למלך בחריין להתגבר על מהומות מצד הרוב השיעי, ומדיניות נבונה של מלכי ירדן ומרוקו סייעה בידם להתרחק מן הסערה.
באורח אירוני למדי, שתי המעצמות האזוריות שיצאו נשכרות מן הטלטלה בעולם הערבי הן דווקא איראן וישראל. התגייסות המערב כולו להדביר את דאעש רק סייעה לאיראנים להתבסס בסוריה, לייצב את משטרו של אסד, לספק נשק מתקדם לחיזבאללה (למרות מאמצי הבלימה של ישראל) ולהרחיב את החתרנות בתימן ובמקומות אחרים באזור.
ישראל כבר לא אויב משותף
נכון שהאיום של איראן וחיזבאללה על ישראל לא הוסר ואולי דווקא התגבר בעקבות החדירה לסוריה והסמיכות לרמת הגולן - אבל בהרבה תחומים אחרים ישראל הרוויחה מן הזעזועים שפקדו את העולם הערבי בעשור האחרון.
ראשית, מפני שקריסת הפאן־ערביות וההתפוררות המוחלטת של האחדות הערבית גרמו לכך שישראל אינה האויב המשותף. כל מדינה נאלצה לעסוק בבעיותיה שלה ולהתגונן מול הטלטלה האזורית. שנית, מפני שהטלטלה דחקה לשוליים את הסכסוך הישראלי־פלשתיני, אחרי שהתברר סופית שהוא אינו הגורם העיקרי לחוסר יציבות אזורי.
שלישית, מפני שהמשך תהליך ההתגרענות של טהרן והחתרנות שלה באזור התבררו כאיום המרכזי על ביטחונם של משטרים ערביים ודחפו אותם לשתף פעולה עם ישראל. הדחף הזה רק התגבר אחרי שארה"ב אותתה על כוונתה למשוך ידיה מן המזרח התיכון.
כל אלו, בצד השאיפה של מוחמד בן זאיד, יורש העצר של האמירויות, להסתייע בישראל כדי להתמודד מול הציר הטורקי־קטארי, שמנסה לבסס השפעה במזרח התיכון - הצמיחו לישראל את אחד ההישגים העיקריים מתוך הטלטלה הערבית: כינון יחסים דיפלומטיים ונורמליזציה עם מדינות המפרץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו