אלפי בני אדם התכנסו עם רדת הלילה לחגוג ברחובותיה של הבירה בגדד, עיר של שמונה מיליון נפש והיסטוריה מודרנית מדממת. הם חגגו בלבוש אזרחי, ללא נפנוף בכלי נשק, כפי שמקובל במפגני עוצמה פוליטית בעיראק, ונשאו בעיקר כרזות.
החוגגים, שציינו בתחילת החודש שעבר בשמחה אדירה ניצחון למפלגתם בבחירות לפרלמנט, לאחר יום בחירות של הצבעה דלילה, חילקו פרחים וממתקים לעוברים והשבים וקראו קריאות בגנות התערבות זרה בענייניה של עיראק. בעוד בעבר עיקר הקריאות הופנו נגד נוכחותה של ארצות הברית, החוגגים זעקו הפעם נגד התערבותה של טהרן. אחדים מהם אף כילו את האנרגיות מהניצחון הטרי בכרוזים של המיליציות הפרו-איראניות במדינה.
בשעות הלילה, כשתוצאות מערכת הבחירות נעשו ברורות, הגיע רגע השיא של הלילה כשעלה לנאום הכוכב הגדול של הניצחון האלקטורלי, האיש שצפוי להפוך להיות ממליך המלכים בפוליטיקה המפוצלת והקשה של המדינה המסוכסכת. אותו מנהיג היה מוקתדא א-סאדר, איש דת שיעי. תומכיו, שהציפו את כיכרות בגדד גם הם, היו ברובם שיעים. ובעוד א-סאדר ואנשיו חגגו ניצחון, קמטי דאגה וזעם הופיעו על מצחים בבירה השכנה טהרן.
מורשת הפלישה
כל מי שמכיר את הסיפור של עיראק יודע שהיא מדינה שהורכבה מעשה טלאים על ידי הבריטים, וכתוצאה מכך גם הרכב אוכלוסייתה רחוק מלהיות הומוגני. מתוך אוכלוסייתה הערבית של עיראק, מבלי לכלול את 20% הכורדים שחיים בצפונה של המדינה תחת אוטונומיה, קרוב ל-70% הם שיעים בעוד רק 30% סונים. עם זאת, מאז עצמאותה של עיראק מי ששלט במוסדות המדינה ובצבא היו הסונים, שבמקרים רבים - ובייחוד תחת שלטונו של הרודן סדאם חוסיין - החזיקו את האוכלוסייה השיעית תחת דיכוי דתי ופוליטי.
הכל השתנה כשבשנת 2003 פלשה ארצות הברית לעיראק והפילה את משטרו של חוסיין. בניסיון לייצר הנהגה חדשה ודמוקרטית לעיראק, האמריקנים החליטו על ניקוי אורוות כולל בשלטון המקומי. החלטת הכוחות הפולשים שלא לאפשר לאנשי המנגנונים של משטר סדאם ומפלגת הבעת' שלו להשתלב בשלטון החדש אמנם דחקה את האוכלוסייה הסונית ומנהיגיה לזרועותיהן של קבוצות טרור, אך גם נתנה הזדמנות לשיעים, בפעם הראשונה בהיסטוריה של עיראק, לקחת את מושכות השלטון לידיהם.
בחירות דמוקרטיות התקיימו במדינה ופוליטיקאים שיעים, רובם מתונים ורחוקים למדי מהשפעתה של טהרן, עלו לשלטון. אלא שעיראק, על אף ההנהגה הנבחרת שלה, לא ידעה יציבות ושגשוג: מלחמת אזרחים ממושכת, לאורך העשורים הראשון והשני של המאה ה-21, כללה מתקפות דמים מצד טרוריסטים סונים ופעולות נקם מצד מיליציות שיעיות, שבהן נהרגו מאות אלפי אזרחים עיראקים.
הכאוס הביטחוני שינה מהר מאוד גם את המערכת הפוליטית העיראקית. בעוד הממשלה, הסגורה ב"אזור הירוק" בבגדד הלכה ואיבדה רלוונטיות ברחוב, המיליציות הסוניות והשיעיות החלו לצבור כוח - בהתחלה צבאי ולאחר מכן פוליטי.
זירה זו של כאוס - שבמסגרתה ארצות הברית, שנלכדה במערבולת האלימות בעיראק כשהיא מנסה לדחוק את ארגוני הטרור הסוניים מהמדינה - נתנה לסוכניה של איראן קרקע פורייה מושלמת לפעולה. איראן החלה, בהדרגה ובהתמדה, לבנות את כוחה בקרב השיעים במדינה, תוך שימוש במיליציות חמושות מקומיות שהוקמו על מנת להגן על חיי האזרחים השיעים מהטרור של אל-קאעידה וארגוני טרור סוניים אחרים.
הפריצה הגדולה של איראן הגיעה בשנת 2014. עיראק, ממשלתה וצבאה קרסו תחת מגפיו של ארגון טרור סוני קיצוני חדש - ארגון דאעש. כוחות הצבא העיראקי שאומן על ידי ארצות הברית פשוט נמסו בפני מחבלי הארגון, והעיר השנייה בגודלה במדינה, מוסול, נפלה לידי המדינה האסלאמית.
לקראת סוף שנת 2014 עמדו כוחות דאעש סמוך לבגדד ואיימו לפרוץ דרומה, לכיוון האזור השיעי של עיראק שבו הערים הקדושות לשיעים - נג'ף וכרבלא.
החשש מטבח המוני במקרה של קריסה נוספת של הצבא העיראקי עודד את האוכלוסייה השיעית להתגייס למאבק בארגון, ומי שקצר את הרווח היה ארגון גג של מיליציות פרו-איראניות - ארגון "הגיוס העממי", או בערבית: ח'שד א-שאעבי. הארגון גייס עשרות אלפי לוחמים ולקח חלק במאמץ האדיר להפוך את הקערה על פיה במלחמה בדאעש. ה"פרס" על שותפות זו בניצחון על ארגון הטרור הייתה שליטה ללא מצרים על נתחים שלמים של הפוליטיקה והחברה העיראקית. המפלגה שייצגה את הארגון "אל-פתאח" זכתה במושבים בפרלמנט ואנשי המיליציות זכו לשליטה בכל תחומי החיים בעיראק, מספסרות בשוק ועד לניהול עסקי הסמים והזנות. שלטון המיליציות החמושות השחית עוד יותר את המערכת הפוליטית העיראקית ולצד אי היציבות הביטחונית והקריסה הכלכלית, הפוליטיקה המקומית הפכה למערב פרוע שבו איראן משחקת כמו במגרש המשחקים הפרטי שלה.
הגג של המסעדה הטורקית
בסוף שנת 2019 קרה משהו שהימם את המומחים והפרשנים. לאחר שנים שבמהלכן כולם חזו את השתלטותה הקרבה של איראן על עיראק, באמצעות ארגון ח'שד א-שאעבי רב העוצמה ובעלי בריתו, קרו שני דברים שאיש לא צפה: הראשון היה חיסולו של מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים בשדה התעופה הבינלאומי של בגדד על ידי ארצות הברית. יחד עמו חוסל גם מפקד ח'שד א-שאעבי, אבו מהדי אל מוהנדס; המאורע השני שהתרחש, וקדם לחיסול, היה גל מחאה חסר תקדים נגד השלטון.
מאות אלפי מוחים, צעירים וצעירות, יצאו להפגין נגד השחיתות השלטונית, השלטון השבטי והעדפת המקורבים שכפו המיליציות החמושות על המדינה ואי-היציבות הכלכלית והביטחונית. המוחים גדשו את ליבה של הבירה בגדד והפכו לתנועת ההמונים הדמוקרטית והלא אלימה (ברובה לפחות) הראשונה בהיסטוריה של עיראק המודרנית. מה שהדהים את העולם היה שרובם היו שיעים. הצעירים המוחים התנפלו בחמת זעם על הקונסוליות האיראניות בערים הקדושות לשיעים, ופרקו את זעמם על סמלים של טהרן.
במשך שבועות התנגשו המוחים עם המשטרה והתבצרו בבניין רב-קומות ונטוש, המכונה "המסעדה הטורקית", בליבה של בגדד. המשטרה ניסתה ירי גז מדמיע, כדורי גומי וסילוני מים לפזר את המוחים העקשנים - אך לא הצליחה. הצבא העיראקי סירב לפזר את הצעירים באש חיה ומי שלקח על עצמו את המשימה המדממת היו צלפים של משמרות המהפכה, שהובאו על ידי איראן במטרה לחנוק את המחאה. המוכנות האיראנית לשפוך דם הצליחה והגג של המסעדה הטורקית בלב בגדד הפך למטרה נוחה עבור הצלפים האיראנים. התמונות מכמירות הלב של הצעירים העיראקים סוחבים את חבריהם ההרוגים במורד המגדל נותרו לדירעון עולם בהיכל העוולות של המזרח התיכון.
לא רק עבור צעיריה השיעים של עיראק הייתה מחאת אוקטובר 2019 רגע מכונן וטראומטי. מוקתדא א-סאדר, איש דת שיעי שנודע עד אותה נקודה בעיקר במרד נגד הכוחות האמריקניים בעיראק, שאותו ניהל, נכווה מהאירועים באופן אישי ועמוק. א-סאדר, יליד עיראק ולאומן עיראקי, נכנס בכל כוחו לפוליטיקה המקומית והחל לשווק את עצמו כרפורמיסט המתנגד למעורבות זרה ושחיתות. ככזה, הוא ונאמניו תמכו במחאה וזעמו על הניסיון האיראני להשתיקה. אלא שבלחץ אנשי הדת בטהרן, א-סאדר זומן לאיראן ונאלץ לחזור בו מתמיכתו במחאה. מהלך בוטה זה של הרפובליקה האסלאמית הותיר את סאדר מריר וביקורתי עוד יותר כלפי טהרן, וההזדמנות שלו לא איחרה לבוא.
ממליך המלכים
בבחירות שהתקיימו בחודש שעבר בעיראק, המפה הפוליטית הסבוכה של הדמוקרטיה העיראקית סיפקה תוצאה מורכבת אך בעלת מגמה ברורה, עם היוודע תוצאות מערכת הבחירות של 2021 במדינה. מי שהגיח כמנצח היה א-סאדר, איש דת שיעי שבמשך שנים מטפח רשימה פוליטית המורכבת מכוחות שונים. כעת זכתה הרשימה של א-סאדר ל-75 מושבים בפרלמנט המונה 383 מושבים, והפכה למפלגה הגדולה ביותר בו.
"כל השגרירויות רצויות במדינה שלנו, כל עוד הן לא מקדמות התערבות בענייניה הפנימיים של עיראק", אמר א-סאדר בנאום הניצחון שלו מול אלפי תומכי "התנועה הלאומית האסלאמית" בבירה בגדד. רמז ברור למצור שהטילו תומכי איראן על שגרירות ארה"ב בשנת 2019. הנאום הדגיש כי א-סאדר מוכן להושיט לוושינגטון ענף של זית, בדמות שיתוף פעולה בבלימת השפעתה של איראן בבגדד - התמורה להשלמת הנסיגה הצבאית האמריקנית מהמדינה לצד המשך הסיוע הנדיב של וושינגטון למשטר, שבו הפך א-סאדר לממליך מלכים.
אלא שמול א-סאדר מתגבשת חזית קיצונית שלא בוחלת בהפעלת אלימות. תנועת פתאח הנאמנה לח'שד א-שאעבי ואיראן כבר הודיעה כי אינה מקבלת את תוצאות הבחירות לפרלמנט, ומנהיגיה אמרו כי התנועה תפעל בכוח נגד אנשיו של א-סאדר אם הרשויות בבגדד לא יכריזו על ספירה מחודשת של הקולות.
בנוסף, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, איסמעיל קאאני, ביקר כמה פעמים בבגדד מאז הבחירות במטרה לשכנע פלגים שיעים שונים לשתף פעולה על מנת להקים גוש חוסם לא-סאדר ולמנוע את הקמתה של ממשלה העוינת את כוונותיה של טהרן במדינה. איראן מחזרת גם אחר פוליטיקאים כורדים וסונים, יריבים ותיקים, מתוך הבנה שבקרב על עתיד השליטה בעיראק - כל בעלי הברית כשרים.
עצם הרעיון של ממשלה שיעית-דתית, אך עוינת לטהרן, מדיר שינה מעיניהם של בכירי משטר האייתוללות. עיראק היא חלק מרכזי מציר השליטה של איראן במזרח התיכון ההולך משכונת הדאחייה בביירות ועד טהרן דרך סוריה. ממשלה עוינת בבגדד יכולה לפורר עבודה של שנים בסוריה ובלבנון, ולחסום את הגישה היבשתית של טהרן למיזמי הדגל שלה באזור. בנוסף, ממשלה לאומנית-עיראקית, יציבה וחזקה, הנתמכת על ידי מעצמות המערב, יכולה להוות איום אמיתי על גבולותיה של טהרן. מי שמכיר את התנהלותה של איראן בעיראק ואת האפשרויות העומדות לרשותה יודע כי אין סיכוי שטהרן תאפשר לאיש הדת להרכיב ממשלה לרוחו מבלי לשלם מחיר כבד על כך.
אך מלבד ההתנגדות האיראנית, א-סאדר סובל מחולשות נוספות. תדמית הרפורמיסט הנמרץ שהעלתה אותו לגדולה בקרב בני המעמד הנמוך והבינוני של השיעים בעיראק נשחקת בהדרגה ככל שאנשיו תופסים משרות בכירות יותר ויותר. שליטת אנשיו במשרד הבריאות העיראקי הניבה ביקורת קשה על התנהלותם, כולל על זו של איש הדת הוותיק עצמו. דור המחאה שהפך את א-סאדר ממורד לממליך מלכים לא יסבול לעד כל גחמה של המנהיג הכריזמטי, והכוח העיקרי של איש הדת הוא התמיכה הציבורית האדירה לה הוא זוכה, יותר מכל מנהיג אחר בעיראק. האם יצליח לתרגם את הכוח הזה למהפכה חוקתית בעיראק וסילוק היא שאלה שהתשובה עליה מעורפלת. אך עלייתו של א-סאדר מדגימה כיצד הצליחה איראן, בתוך פחות מעשור, להפוך את עצמה ואת שאיפותיה לבלתי נסבלות עבור שותפיה הנאמנים ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו