הנשק הרוסי בידי חיזבאללה מוכיח - רוסיה מתנהלת כמדינה עוינת

הבוקר דיווח ה"וול סטריט ג'ורנל" כי בצה"ל הופתעו מכמויות הנשק הרוסי בידי חיזבאללה ומכך שחלק ממנו המשיך להגיע לידי הארגון, דרך סוריה, עוד ב-2020. הדיווח הזה הוא המשך ישיר לכמויות הנשק העצומות שתפס צה"ל, עד כדי כך שנשקלת האפשרות להקים יחידה שתשתמש בו, אבל הפעם הדגש הוא על המרכיב הרוסי וחדישותו היחסית, בדגש על טילי נ"ט מסוג קורנט.

 בהתחשב בהגנה הרוסית על אסד, יחד עם שיתוף הפעולה עם טהרן, אין לתמוה מדי על העובדות האלה (ב-2023 היה חשד, שלא ברור אם התאמת, שמערכת הגנה אווירית של "ואגנר" תועבר לחיזבאללה). אבל כן חשוב לציין את הפרטים החדשים כדי לזכור שרוסיה הייתה ועודנה מדינה עוינת לישראל (היזכרו בעמדתה ובתעמולתה אחרי 7 באוקטובר), וכי ההבנות ארוכות השנים עמה בנוגע לחופש הפעולה בלבנון אינן מסתכמות בכך שהיא בסך הכל "לא מפריעה". אלמלא פעולת הקרקע בלבנון, הטילים שלה היו הורגים חיילי צה"ל.

כל זה לא מפריע לישראל להמשיך להתייחס אל פוטין כשחקן לגיטימי ולתת לו כעת מקום של כבוד בבניית הביטחון באזור. רון דרמר לא טס לשווא למוסקבה סביב היבחרו של טראמפ. אבל אפילו לנחש לא צריך כאשר גדעון סער אומר ל"ג'ורנל" חד וחלק: ישראל מקווה שרוסיה תסייע לכפות על חיזבאללה להתפרק מנשקו במסגרת הסכם ההסדרה. זה חיוני לכל הסכם בלבנון, אמר סער, "ואם הרוסים יסכימו לעיקרון, הם יכולים לתרום להשגת המטרה באופן אובייקטיבי".

סביר להניח ששר החוץ שמע על ערכן של ההבטחות הרוסיות או על איכות הערבויות שלהם. אם לא, הוא מוזמן לשאול את האוקראינים על מזכר בודפשט או את הארמנים על תפקוד הכוח לשמירת השלום הרוסי בנגורנו-קרבאך או על הסיוע שקיבלו מול האזרים, למרות חברותם ב-CSTO. כל זה בלי עוד לומר מילה על הווקטור הכללי של מדיניות רוסיה, שנועד לערער את מעמדה של אמריקה בעולם, על השיטה הקבועה (יצירת חיכוכים ועימותים), ברית אסטרטגית עם משטר האייתוללות (בחלקו מעוגן בשני הסעיפים הקודמים), ומסורת סובייטית של צידוד במדינות ערב, שלא הייתי מבטל את משקלה, ועליו מוסיף את חידוש הפעלתנות בדרום הגלובלי.

יכול להיות, אגב, שהכותרת על כמויות הנשק הרוסי החדיש בידי חיזבאללה הודלפה כדי לאותת לרוסיה (זו פרקטיקה מקובלת), אבל קשה לי להאמין שזה המקרה הפעם: ישראל הפגינה יותר מדי כבוד והתרפסות (מיותרים לחלוטין) בפני הקרמלין וגילתה מעט מדי גמישות ביחס אליו מחד, ומאידך התנהלה לאורך המלחמה באוקראינה הרבה יותר כמו מדינת דרום גלובלי. כעת, עם הבחירה בטראמפ, אין סיבה שזה ישתנה (לישראל אין מהבחינה הזו תמריץ לדבוק בעמדת הדמוקרטיות המערביות, נוסף על המתחים סביב המלחמה בעזה ובלבנון), ובה בעת, ניכר שנתניהו מעוניין לשמש בורג חשוב יותר בשאיפה של טראמפ להסדרת העימותים (ע"ע להשיג הסכם בלבנון כ"מתנה" להשבעה).

בהסדרה הזו לפוטין - ככל שאפשר לשפוט כעת - שמור מקום נכבד ליד השולחן (כל זאת בהנחה שהוא אכן מעוניין במשא ומתן; השערה שלי: כן, אבל לא כעת, וגם כשכן - רק עד ההזדמנות הראשונה לחדש את המלחמה. היא חלק אינטגרלי מהדקדוק של המשטר הפוטיני), ואם לפוטין שומר טראמפ מקום של כבוד, נתניהו ירצה להיות ב"ליגה" הזו גם - ודאי ברמה הפרסונלית ("ליגה אחרת"), אבל גם עבור ישראל, מתוך הנחה - שלדעתי, תתגלה כחסרת שחר - שאפשר לבנות על פוטין כערב למשהו ארוך טווח בניגוד למכלול האינטרסים והמניעים שפורטו כאן. חוששני שאפילו הניסיון המר עם סינוואר לא יביא כאן לשינוי.