הלחץ האמריקני לסילוק חמאס מקטאר משקף שוב את החידלון של ממשלת ישראל וממשל ביידן. מימוש המהלך כרגע עשוי להביא דווקא לעיכוב נוסף במשא ומתן לעסקת חטופים. מנגד, הסתפקות במסרים בתקשורת ללא צעדים אופרטיביים, תגביר קרוב לוודאי את תחושת החסינות הדיפלומטית של בכירי ארגון הטרור בדוחא. שלא לדבר על כך שארה"ב נזכרה להפעיל לחץ כזה יותר משנה אחרי מתקפת 7 באוקטובר.
יש לא מעט תמימות במחשבה שנדידה למדינה אחרת תהפוך לשיקול מבחינת בכירי ארגון הטרור לקבלת המתווה הנוכחי: קרי, כמה ימים של הפסקת אש זמנית ושחרור כמה חטופים תוך מגעים על הסדר רחב יותר.
קודם כל, קטאר אינה המדינה הראשונה שבה בכירי חמאס מתארחים. בעבר הלשכה המדינית נוהלה ממטות בסוריה ובירדן. לחאלד משעל ולח'ליל אל-חיה לא תהיה בעיה מיוחדת לפעול מטורקיה. סאלח אל־עארורי, ראש חמאס יו"ש שחוסל, פעל משם כמעט ללא הפרעה, לפני שעבר ללבנון וחוסל בביירות.
יש מי שמזהיר כי מעבר של חמאס למדינה עוינת יסבך עוד יותר את המגעים הבינלאומיים המורכבים ממילא. כך, למשל, לישראל אין ערוץ דיפלומטי ישיר מול טהרן. ראש המוסד לא יכול לעלות על מטוס מנהלים ולהמריא עד לבירה האיראנית, כמו בסבבי המשא ומתן בקהיר או בדוחא. הלוקסוס הזה לא קיים במדינות אויב. בלעדיו, כל שיחות התיווך הופכות למסורבלות יותר. מה גם שהמעבר עשוי להפוך את המדינה המארחת למתווכת נוספת, בין אם היא מעוניינת בכך ובין אם לא.
רוצים רק לשמור על שלטונם בעזה
מה שכן מעניין את בכירי חמאס הוא לשמור על שלטונם בעזה. אלא שבזכות הצפת הרצועה בסיוע ההומניטרי זה חודשים רבים, חמאס הרוויח הון תועפות ושילם בכסף למחבלים חדשים.
המנגנון הזה, שישראל העניקה לו במתנה, סייע לו לשמור על השלטון בציפורניים. הארגון עשה זאת, בין היתר, באמצעות הכוח המשטרתי שלו שפועל במקביל בתור כוח חבלני לכל דבר. חמור מכך, לא נעשה ניסיון רציני להקים שלטון אלטרנטיבי, כזה שיהיה אחראי על חלוקת האספקה ויהפוך לכתובת נגדית. ממשלת ישראל פינתה את המגרש כולו לחמאס, ובלחץ אמריקני הרעיפה עליו מתנות ללא דרישות או מידע בנושא החטופים.
הממשלה עשתה זאת תוך פחד מקבלת הכרעה: לערב את הרשות הפלשתינית (צעד שהיה מעורר התנגדות בימין) או להקים ממשל צבאי בחלק משטח רצועת עזה (צעד שהיה מעורר התנגדות בשמאל).
שלטון הטכנוקרטים
האבסורד הוא שבהיעדר יוזמה ישראלית, חמאס ניהל בשבועות האחרונים שיחות מול פת"ח על הקמת ועדה מנהלית לעזה, שתורכב מ"טכנוקרטים". כאלה שבמקרה הטוב יעלימו עין מפעילות טרור ובמקרה הרע יסייעו לחמאס.
למעשה, חמאס בונה את המטרייה שתחתיה הוא יוכל לצמוח בשקט ולהשתקם לאורך זמן, אם וכאשר המלחמה תסתיים. שאיפתו היא להקים מודל לבנוני, שיאפשר מינימום אחריות ומקסימום שלטון, כסף וטרור.
מכאן שהמהלך לסילוק חמאס מקטאר אינו מספיק בשביל להפעיל לחץ אמיתי על הארגון. כדי לדחוק את חמאס לפינה, היה על ישראל ועל ארה"ב לפגוע בחשבונות הבנק שלו בחו"ל, להשתלט על האספקה ההומניטרית ולהקים חלופה שלטונית בשטחים שבשליטת צה"ל. אפילו אם היה מדובר בממשל צבאי לתקופה מוגבלת או בשילוב של גורמים המזוהים עם הרשות הפלשתינית. ובקיצור, חמאס היה חייב לאבד כסף, אדמה ושלטון.
כעת ישראל תצטרך לשקול אם די לה בהשגת רוב היעדים הצבאיים בעזה, ואם היא מוכנה להסכים לסיום המלחמה. היענות לתנאי המרכזי של חמאס תוביל קרוב לוודאי לעסקת חטופים, ובתקווה תציל את חייהם של עשרות ישראלים. אמנם הסכמה כזו כרוכה בסיכונים - מאמץ של חמאס לשקם את עצמו לאורך זמן ושחרור אסירים ביטחוניים שיחזרו לטרור. ועדיין, נדמה שהישגי המלחמה מצמצמים את האיומים הללו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו