מנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית, עלי חמינאי, צייץ לסטודנטים המפגינים באוניברסיטות ארה"ב ציוץ תמיכה ועידוד: "עכשיו אתם בצד הנכון של ההיסטוריה". מאז הוא גם מלמד אותם קוראן בטוויטר, ומקבל קיתונות של רותחין מאיראנים ברשת. אפשר לומר שהוא התגייס להסברה הישראלית, ועל כך יש להודות לו.

הטעות שלו הייתה שהוא אמר להם את המילים שהיו מעודדות אותו, במקום לחשוב ולהבין איך הן יתקבלו בצד השני, ועוד ממנהיג הרפובליקה האסלאמית.
זוהי טעות שהאיראנים עושים לא אחת במלחמתם הפסיכולוגית נגד ישראל, אם כי לצערנו לא תמיד. לקמפיינים ההדלפות האיראנים, שנועדו לגרום לישראלים תחושה של היעדר ביטחון אישי, יש הצלחה מועטה בדרך כלל, כי הם מנסים להפחיד את הישראלים באמצעות אירועים שמפחידים ומרשימים איראנים.

הם מפרסמים את ההדלפות ברשתות שאיראנים יותר חשופים אליהם מאשר ישראלים, כמו ערוצי טלגרם ייעודיים, ולרוב עושים זאת עם שגיאות לשוניות. למעט הפריצה לאתר היכרויות הלהט"ב אטרף וההדלפה משם, רוב הפגיעות בפרטיות של הישראלים עברו לרובנו מתחת לרדאר.בניצול שסעים קיימים כדי להגביר קיטוב בחברה הם יותר מצליחים, אם כי פעמים רבות, בשל השגיאות בשפה, הבוטים מצחיקים את הישראלים במקרים היותר מוצלחים, ולא מקבלים שום תשומת לב במקרים הפחות מוצלחים.

בחלק מהמקרים זה דווקא עובד, כפי שראינו בלא מעט דיווחים של פייק ריפורטר על בוטים איראנים ש"עובדים" בשביל שני הצדדים, העיקר להעמיק את הפילוג. וכשהנושא מספיק טעון הישראלים מתעלמים מהשגיאות, כמו במקרה של פוסט ויראלי על המתמטיקאית הצעירה רויטל ולך שחוזר מעת לעת להסתובב. העברית בפוסט המקורי תוקנה, אבל השגיאות העובדתיות המְפַלגות נשארו, למשל שהעיתונות מסתירה את הזכייה שלה ושהיא חרדית.

חלק גדול מהמלחמה המתרחשת במזרח התיכון היא פסיכולוגית, ולמעשה גם במלחמה הפיזית ברמה הלאומית יש נזקים פסיכולוגיים. וגם בה נדרשת בה הבנה עמוקה של "הכפתורים" שמפעילים את הצד השני: מהם הצרכים שלו, מה החששות שלו, איך הוא יגיב לצעדים כאלה ואחרים.

בהקשר הזה אני מסכימה עם הפרשן האולטרה-ימני אלי יוסיאן שצריך להבין איך האויב חושב. אבל פה נגמרת ההסכמה שלנו. לדבריו אנחנו צריכים להתנהג כמו האויב, אבל גם סט הערכים שלנו הוא אחר, וגם הדבר החכם שעושה החמאס הוא להכאיב לישראלים איפה שכואב לנו, והבעיה היא שגם אנחנו מכאיבים לו איפה שכואב לנו.

הרג אזרחים כואב לאימהות ולאבות של ההרוגים, אבל משמח את ההנהגה בשלוש דרכים שונות: מבחינתם ההרוגים הגיעו למעמד הנכבד והנכסף של שהידים, ולכן התגובה היא שמחה ללא אשמה. מצד שני, מכיוון שהם מכירים היטב את הפסיכולוגיה של כל הצדדים שמולם, הם ישתמשו בהרג אזרחים כדי לגייס את המערב לצדם. היתרון השלישי לחמאס הוא שלפחות חלק מהמשפחות של ההרוגים, אם השתייכו קודם לאותו חלק של העם שיש איתו סיכויי הידברות, הן עשויות לאחר מכן לעבור לצד הלוחמני - שוב, הכול בהכללה.

הרג אזרחים כואב לאימהות, אבל משמח את ההנהגה 

החמאס, למשל, מצטיין בהבנת הישראלים. הוא מכאיב לנו איפה שכואב לנו, ומציג למערב את אותו חלק במציאות שיגרום לו להיות לצדו. לפעמים עם מספרים מומצאים כי אין זמן באמת לברר, בעוד שישראל אינה מפרסמת תגובה עד למיצוי חקר האמת, ובינתיים הברזל התקרר ודעת הקהל העולמית כבר נוטה לכיוון החמאס, כפי שקרה למשל בטיל ששוגר מדרום הרצועה ונפל במגרש חניה של בית חולים ללא נפגעים. עד שישראל אימתה את העובדה הזאת, העיתונות העולמית כבר דיווחה על 500 הרוגים מטיל ישראלי, כפי שדווח לה על ידי החמאס.

גם בחזית הפיזית וגם בחזית דעת הקהל אנחנו מפסידים כי אנחנו מגיבים בהתאם למה שמפעיל אותנו במקום מה שמפעיל אותם. מצד שני, אנחנו חיים בתוך העולם, כך שצריך לחשוב גם על ההשלכות העולמיות, וגם "ללחוץ על הכפתורים המתאימים" כל עוד זה לא מתנגש עם סט הערכים שלנו.

אני מסכימה עם פרופ' מוטי קידר שאונס נשים "ששייכות להם" היה יכול להיות כפתור אפקטיבי ללחוץ עליו, אבל תודה לאל, זה לא נמצא בסט הערכים שלנו. בהקשר זה מעניינת פרשת השמועות על האונס בשפאא' במרץ 2024: במקרה הזה עשו בעבורנו את העבודה גברת עזתית שכנראה שיקרה, ועיתונאי של אלג'זירה שהאמין לה. השמועות על כך שחיילי צה"ל אונסים נשים גרם למנוסה של משפחות רבות מפחד שזה יקרה גם לבנותיהן, ובמקביל בשל הפגיעה בכבוד, היו אלה העזתים עצמם שדאגו לחקור ולהזים את השמועות גם ברמה הבינלאומית, שכן הן פוגעות בכבודם.

השמועות על כך שחיילי צה"ל אונסים נשים גרם למנוסה של משפחות רבות מפחד שזה יקרה גם לבנותיהן

כך באופן כללי מתנהל המערב בסכסוך מול הרפובליקה האסלאמית ומול האסלאם בארצות המערב: במלחמה מנסים לפגוע בדרכים שהיו כואבות לנו, ובסִנגוּר העצמי כלפי חוץ במקרה הטוב מפספסים את המומנטום כדי לדייק בנתונים, ובמקרה הרע יוצאים בהכרזות שרק מוציאות אותנו רע יותר, כמו למשל הכרזה שנמשיך לבנות בהתנחלויות לאחר רצח בני משפחת פוגל הי"ד באיתמר במרץ 2011, במקום לשקף לעולם את הטרגדיה שבהירצחה של משפחה שלמה.

זוהי הבנה שיכולה להיות שימושית גם לצרכי מלחמה, אבל גם לצרכי עשיית שלום. במו"מ מול הרפובליקה האסלאמית המערב נוטה להציע את מה שאנחנו היינו רוצים לקבל באותו מצב, ולא נותנים מענה לצרכים ולחששות האמיתיים של הצד השני.

למשל בהקשר של שיחות הגרעין, המערב מבין שהמטרה של השלטון היא לשרוד. זה כמובן תלוי בין השאר בהסרת הסנקציות. אבל מה שהמערב אינו מבין הוא שזה כשלעצמו אינו מספיק: השלטון מתמודד גם עם מתנגדי המשטר, וחושש שאם יראו שהמשטר שלהם "נכנע למערב", הם עשויים גם לחשוב שהוא חלש, לדרוש זכויות ו/או לנסות להתקומם. זאת אחת הסיבות, אם לא הסיבה המרכזית, לכך שאחרי כל אירוע שעשוי להיתפס כחולשה מול המערב יש גל חסר תקדים של דיכוי: בעיניי אין זה מקרי שבאפריל האחרון הוצאו להורג 77 אנשים בבתי הכלא באיראן, מהם 63 בשבועיים האחרונים שלו, אחרי חילופי מהלומות ה"דרדל'ה" בין ישראל ואיראן. זאת לעומת 10-18 בחודש "רגיל" בשנת 2024.

מצד שני יש לשלטון גם מבקרים מימין, שמותחים ביקורת על כל מה שהם תופסים כהפגנת חולשה, שמבזה בעיניהם את הכבוד האיראני. לפני שיחות הגרעין שהבשילו ב-2015 , היה צריך מצד אחד למכור למבקרים מימין את המחשבה שאנחנו עושים את זה מתוך כוח ולא מתוך חולשה, ולכן מיתגו את הוויתורים מצד הרפובליקה האסלאמית כ"גמישות הירואית", שמטרתה להיטיב את המצב הכלכלי של העם. מצד שני היה צריך להבהיר היטב למתנגדי המשטר שזה לא אומר שנהיה עכשיו חלשים גם מולכם, וזו אחת הסיבות להכפלת קצב מעצרי האזרחים הכפולים מיד אחרי ההגעה להסכם הגרעין.

העם הוא בעצם "האישה המוכה" שסופגת את העצבים בבית אחר כך, אבל הם כן מתקוממים כשיש הזדמנות. הלוואי שלמקבלי ההחלטות במערב היה אכפת גם מההשלכות האלה.

את הסכמי הגרעין שבר ללא תיקון הנשיא לשעבר דונלד טראמפ ב-2018, בצעד שמעיד על אי הבנה מוחלטת בהלכי הרוח בצד השני. נכון שהיו ברשתות גם ביקורות על המשטר, אבל רוב דעת הקהל התאחדה מסביב לדגל והשלטון ותומכיו ראו בכך הוכחה ניצחת לכך שארצות הברית היא שטן שאין לעשות איתו עסקות כי הוא אינו עומד בהן. הצעד הזה הפך את חידוש העשרת האורניום ברפובליקה האסלאמית לחוקי לגמרי לפי ההסכם עצמו, ומנע משיחות הגרעין להתחדש, כי הרפובליקה האסלאמית דרשה כתנאי מקדים למו"מ - ובצדק - שהפעם הצד השני יערוב לה שהתחייבויותיו יקוימו, והצד השני לא היה יכול להתחייב.

את הנשיא ג'ו ביידן בשבתו כגננת, אפשר דווקא לציין לשבח: באפריל האחרון הוא נתן לכל צד להכאיב לשני בדרך שתרגיע את הצרכים הפסיכולוגיים שלו במינימום נזקים, ולא תגרור את האזור למלחמה אזורית עוד יותר גדולה ממה שיש כרגע. אני מסכימה עם בן גביר ששהמתקפות היו דרדלה, אבל לא עם הפרשנות שזה משהו רע. כל צד הרגיש שהוא ניצח, כל צד "מכר" לאזרחיו את ההרגשה שלהם, אם כי עדיין העם האיראני שילם את המחיר בהוצאות להורג ובמעצרים אלימים יותר של מתנגדי משטר ונשים ללא חג'אב.

ה"כפתורים" המניעים את השליטים ואת העמים לא תמיד מגיע לעיתונות הארצית או הבינלאומית "כי זה לא מעניין", ולפי מה שקורה במציאות, לרוב כנראה גם אינם מגיעים לשולחן מקבלי ההחלטות.

ד"ר תמר עילם גינדין היא מומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ומחברת הרומן ההיסטורי "המלכה"