תקרית אחת שיקפה את צומת הדרכים הגדול של הדרוזים בסוריה. קצת אחרי חצות, בלילה שבין שני לשלישי, הונף דגל ישראל לראש התורן בכיכר בעיר א־סווידאא בהר הדרוזים. לא חלף זמן רב עד שהדגל הוסר בחמת זעם והועלה באש במפגן בוטה של שנאה.
סורים הורידו את דגל ישראל שהונף ושרפו אותו
עד למלחמת האזרחים שפרצה ב-2011, הדרוזים בדרך כלל היו נאמנים לשלטון בדמשק. ההיגיון ברור - בתור מיעוט, אין מה להסתכן מול כוחותיו הגדולים של המשטר, אלא אם כן משבר כלכלי מביא את העדה לסף רעב. נוסף על כך, ישראל לא מצטיינת בנאמנות למיעוטים שסייעו לה במדינות ערב. הנוצרים בלבנון חוו זאת על בשרם כשננטשו בשנת 2000 בנסיגה הישראלית. ואכן, עיתונאים דרוזים בכירים הזכירו בימים האחרונים כיצד ישראל השאירה מאחור את כוחות צבא דרום לבנון (צד"ל), ששיתפו איתה פעולה במשך תקופה ארוכה. אותם עיתונאים חתמו את התזכורות במסר לאחיהם: "הבנתם?"
מנגד, השלטון האסלאמיסטי החדש מעורר חשש רב. משפחת אסד אמנם ניהלה דיקטטורה רצחנית, אבל המשטר החילוני דרש צייתנות מוחלטת ולא שינוי כלשהו באורחות החיים של העדה. לעומת זאת, את השלטון החדש מובילים אנשי אלקאעידה לשעבר ורודפי מיעוטים.
במצב הזה, לדרוזים רבים נדמה שאין מה להפסיד, ועדיף להישען על המעצמה מדרום. עם זאת, הפרשן הסורי נורס עזיז הסביר כי מדובר ב"קבוצה קטנה שנוטה לכיוון ישראל", שלא מייצגת את המגמה הכללית. "הדרוזים דחו היסטורית כל פרויקט של חלוקה של סוריה - לרבות תוכנית להקמת מדינה דרוזית לאחר הכישלון ב-1967", התעקש עזיז בראיון ל"סקיי ניוז".
העניין הוא שדווקא הסיוע הישראלי עלול לסבך את הדרוזים ולהטיל ספק בנאמנות שלהם לשלטון בדמשק. ככל שהדרוזים בסוריה מחזקים את הקשר הזה, כך הם נתפסים בתור "בוגדים". במובן הזה, המטרייה שישראל הבטיחה לפרוס על העיירה ג'ראמנא היא אליה וקוץ בה.
מצד אחד, יש בקרב הדרוזים מי שהביעו שביעות רצון רבה מההצהרה של ראש הממשלה נתניהו. מצד שני, לא מעטים טענו כי לא היה צורך בהודעה באותו אירוע, ותיארו את חילופי האש בתור "סכסוך פנימי". כך גם המתווים לעבודה של דרוזים-סורים ברמת הגולן והעברת סיוע הומניטארי אכן מסייעים לדרוזים, אבל מערערים את מעמדם הפנימי.
האינטרס הישראלי ברור - ברית עם הדרוזים וממשל עצמי מסוים שלהם בדרום סוריה יכולים להפוך לעומק אסטרטגי. במילים אחרות, עשרות קילומטרים שנשלטים על ידי גורם לא עוין, שאיתו מנהלים יחסי שכנות תקינים.
גם בירושלים נשיא סוריה החדש אחמד א־שרע (אל־ג'ולאני בשמו הקודם) נתפס כזאב בעור של כבש. איש עם סבלנות של שנים שיכול להתהפך ברגע אחד, כפי שהוכיח בנובמבר האחרון, כשכוחותיו פתחו במתקפת פתע על חלב, חמה ודמשק. על כן, אזור חיץ בשליטת הדרוזים מתאים לשאיפה הישראלית להתרחק ממנו כמה שיותר.
דווקא בהקשר זה, נראה שהאיומים הישראליים, שמלווים גם בנטישת מדיניות העמימות בנוגע לתקיפות ברחבי סוריה, לא מסייעים לאסטרטגיה ארוכת הטווח. במקום זאת, הם מעודדים גורמים בדמשק שסבורים כי יש לנהוג ביד תקיפה יותר כלפי הציבור הדרוזי ולמנוע ממנו כל סוג של ממשל עצמי. כך, במו ידיה, ישראל עלולה להביא לקריסת מגדל הקלפים שהיא מקימה בדרום סוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו