התרסקות המסוק באיראן: האידיאולוגיה האנטי-מערבית והמהפכנית במדינה לא הולכת לשום מקום

התרסקות המסוק עם הבכירים האיראנים מציתה את הדמיון. קל לחשוב על פעולה חשאית וממוקדת של ארגון ביון ממדינה כלשהי בגלובוס, שחיבלה בכלי הטיס רגע לפני שהמריא מאזרבייג'ן השכנה. מדובר, אגב, באחת מבעלות הברית החשובות של ישראל במזרח התיכון. לפי פרסומים זרים, אזרבייג'ן כבר שימשה את ישראל בעבר לטובת מבצעים חשאיים. כך, למשל, בגניבת הארכיון האיראני בינואר 2018, הסוכנים ברחו דרך הגבול הארוך והמתפתל של המדינה השיעית.

ועדיין, רב הנסתר על הגלוי בתאונה שהתרחשה בזמן שבו שרר ערפל סמיך במיוחד, אי שם מעל היערות של צפון איראן. כשהמסוק המריא מאזרבייג'ן, העננים ברקיע הבהיר עוד היו נראים דלילים למדיי. הראות היתה מבטיחה. כך שהרבה יותר סביר ששינוי קיצוני בתנאי מזג האוויר הוביל לאירוע החריג. לא מן הנמנע שתאונה כה בלתי סבירה התרחשה דווקא בשל טעות אנוש של טייס המסוק, שהקל ראש בתחזית.

לא מדובר, אגב, בתאונת הטיסה הראשונה ברפובליקה האסלאמית. בינואר 2020, חמישה ימים לאחר חיסולו של מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, מטוס של חברת תעופה אוקראינית המריא מטהרן לכיוון קייב. זמן קצר לאחר מכן, כלי הטיס התרסק וכל 176 הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו. בהמשך, התבררה האמת המרה: איראן שיגרה טיל קרקע-אוויר שהפיל את המטוס, בשל זיהוי שגוי, על רקע המתיחות הגבוהה מול ארה"ב בימים שלאחר חיסול סולימאני.

מלבד הנשיא האיראני, שהו במסוק שלושה בכירים נוספים. בטהרן פורסם שבכלי הטיס ישבו גם מושל מחוז מזרח אזרבייג'אן, איש דת בכיר ממחוז טרביז, ואף שר החוץ הבלתי נלאה של המדינה. האחרון, אמיר חוסיין עבד אל-להיאן הוא אחד מדמויות המפתח החשובות ביותר בציר הפרו-איראני. ראשית, מכיוון שבתור "דיפלומט" הוא מסוגל לנוע בחופשיות יחסית בין טהרן לביירות ולהעביר מסרים כאוות נפשו למזכ"ל חיזבאללה.

כך גם באשר ליתר המיליציות הפרו-איראניות, החות'ים בתימן לדוגמה. לכאורה, יש לו חסינות מדינית. שנית, עבד אל-להיאן היה מעורב מתוקף תפקידו במגעים לחידוש הסכמי הגרעין, והיה יכול לתאם את המאמצים האיראניים בשני הנתיבים: הדיפלומטי וצבאי (כלומר, התמיכה בפרוקסיס).

מטבע הדברים, במשטר האייתוללות אין איש שאינו בר החלפה, מלבד אולי המנהיג העליון אייתוללה עלי חמינאי. בגילו המופלג (85) גם הוא עתיד לעזוב את העולם. אלא שהאידיאולוגיה האנטי-מערבית והמהפכנית במדינה לא הולכת לשום מקום. המטרות נותרו כפי שהיו: להשיג הגמוניה אזורית במזרח התיכון, להשמיד את ישראל - ולהוביל למיטוט המשטרים הערבים השמרנים.

אמנם, בישראל מתפלפלים מעת לעת על פלגים שונים בצמרת השלטון האיראנית. אך נראה שאפילו אלו המכונים "פרגמטים", נחושים לא פחות להשיג את מטרות "הרפובליקה". השאלה המרכזית היא על אורכה של הדרך, ולא על עצם היעד אליו איראן דוהרת. ההשפעה של משמרות המהפכה, ארגון צבאי עם לפחות 150 אלף איש, לא כולל מיליציית הבסיג', לא הולכת לשום מקום.

על כן, בסוגיה הזאת העניינים צפויים להימשך כרגיל. ישראל עסוקה עד צוואר במלחמתה נגד חמאס ברצועת עזה, עם חזית צפונית מול חיזבאללה, שהולכת ומסלימה מיום ליום. באותו זמן בדיוק, האיראנים עדיין פועלים במלוא המרץ כדי להשיג נשק גרעיני, על אף השקרים השבועיים שהם מפזרים לכל עבר. למרבה הצער, כשארה"ב חותרת לפשרה במזרח התיכון, ומתעלמת מהאיומים שאיראן מציבה לה ולבעלות בריתה, זה לא הולך להשתנות בקרוב.

אם יש תרחיש שישראל יכולה לקוות לו, על אף סבירותו הנמוכה - הוא ערעור היציבות האיראנית והתרכזות בחילופי השלטון הפנימיים, על רקע מאבק פוליטי לירושת ראיסי. אפילו לתרחיש כזה, כך נראה, תהיה השפעה זמנית בלבד.