שבוע לפני תחילת רמדאן, שחרר מרוואן עיסא, איש צללים ואחת הדמויות החשובות בזרוע הצבאית של חמאס, התבטאות נדירה וחריגה: "זה שאנחנו נותנים להתנגדות בגדה הזדמנויות לפעול, לא אומר שעזה נשארת שותקת, והיא תתערב כשתידרש לכך. כל שינוי במצב באל-אקצא יהפוך את האזור לרעידת אדמה".
נדמה שלא היה צריך יותר מכך, כדי להבין שהר הבית הוא הנפץ המרכזי, שעלול (שוב) לספק לחמאס את הגפרור לתבערה שהוא רוצה להצית בכל הזירות. כבכל שנה, גם הפעם הכתובת היתה על הקיר: האפשרות שצעירים פלשתינים יתבצרו במסגד עם אמצעי לחימה קרים היא תרחיש צפוי. המשטרה נערכה והצליחה ברמה הטקטית "לנטרל את האיום", עם הוצאת המתבצרים בכוח.
הרמוניה של אינטרסים נגד האויב הישראלי
במבחן התוצאה, דרך פעולה זו, שלוותה באלימות משטרתית מצולמת ובתיעודים בשידור חי, גבתה תג מחיר כבד. כדור שלג של הסלמה מתגלגלת מירושלים לעזה, לדרום לבנון ולערי ישראל. זה נתן לחמאס דחיפה נוספת להמשיך במימוש "התוכנית הגדולה" של זריעת כאוס בגדה והפלת שלטון אבו מאזן, תוך מאמץ לגרור את "זירת הפנים" לפיגועים ולהסלמה, עם תמיכה מורלית ומבצעית מבעלי הברית בביירות ובטהרן.
מנהיגי חמאס בעזה לא מקבלים הוראות ישירות מהאיראנים. אך במקביל, הארגון פועל גם בתוך "ברית ההתנגדות האזורית", שהלכה והתהדקה מאז מבצע שומר החומות, וששחקניה, בהובלת איראן, חולקים הרמוניה של אינטרסים נגד האויב המשותף - ישראל. ככל שאיראן בטוחה יותר בעצמה, כך גם גוברת תחושת הכוח אצל חיזבאללה, והרוח הזאת נושבת לעד רצועת עזה.
חמאס משחק במשחקי מלחמה
ככל שחמאס מצליח להפעיל זירות אחרות ולנכס לעצמו "הישגים" של פיגועים, המוטיבציה שלו להכניס את רצועת עזה לתמונת העימות פוחתת, ולהפך. ככל שיש לו פחות "הצלחות" בחוץ, הוא חייב לתת איתותים מדי פעם בדמות שיגורי רקטות מעזה עצמה. הוא משחק משחקי מלחמה של עימותים מוגבלים ולא מעוניין במערכה רחבה, אך לא מן הנמנע שבמצבים מסוימים הוא יהיה מוכן להסתכן באיבוד רווחים כלכליים ואחרים לטובת אינטרסים שאותם הוא תופס כחיוניים יותר.
חמאס עלה על השיטה ומנצל אותה לטובתו. אם יש משהו אחד שיכול לעורר אמוציות ולהניע לפעולה בצורה מהירה ויעילה - זה הר הבית. שם זה מתחיל, אבל לא בטוח ששם זה בהכרח יסתיים. מרגע שהשד יוצא מהבקבוק - קשה להחזיר אותו. מנהיגי הארגון התרגלו לא לשלם מחיר בעזה על ההתססה שהם מייצרים בזירות אחרות. גם אם ישראל מחליטה להמשיך לדבוק בבידול הזירות, עליה למצוא את הדרך לגרום לחמאס להבין שגם לזה יש קווים אדומים, ושלא לעולם חוסן.
מציאות גיאו-פוליטית בעייתית
מרחב הפעולה של ישראל אמנם רחב, אך עדיין מעט מצומצם מאשר בעבר, לנוכח ההתקרבות של איראן להשגת נשק גרעיני. כל עוד איום הגרעין האיראני מתעצם, לכאורה אין זמן ומשאבים לבזבז אנרגיות על מערכות צדדיות שיסיטו מהעיקר, אך גם את התפיסה הזאת צריך לבחון, ולמצוא את האיזונים שיאפשרו לתמרן נכון במשחק העדין הזה.
ההתקרבות של איראן לסעודיה ומדינות המפרץ יוצרת מצב גיאו-פוליטי לא נוח לישראל. האתגר כעת הוא לרכז מאמץ כדי למנוע היחלשות של הציר המתון באזור, ולסכל מצב של "נפילת" מדינות נוספות לזרועותיה של איראן. תפקידה של ארה"ב בהקשר זה הוא חיוני, לנוכח הניסיונות של טהרן בעת האחרונה לחזר גם אחרי מצרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו