המחאה המתפשטת באיראן זה שלושה חודשים הולידה אירוע שמעיד על עליית מדרגה משמעותית: הצתת ביתו לשעבר של האייתוללה חומייני בעיר הולדתו חומיין. כמה משמעותי האירוע הזה? ייתכן שהוא מעיד אפילו על הבשלתה של המחאה לכדי מהפכה עממית אמיתית.
בה בעת, המעשה גם מציב את המהפכה המתהווה מול הפיתוי להסלים את מאבקה במשטר, ובכך אולי לעמוד בעצמה בפני איום קיומי.
הבית של חומייני. שימש מוזיאון
לאיראן יש מסורת עשירה של מהפכות עממיות. זו שהתרחשה ב־1979 היתה הרביעית בפחות מ־100 שנים. אין אף מדינה במזרח התיכון, וספק אם בעולם בכלל, שחוותה רצף כזה של מעורבות אזרחית עד כדי שינוי מהותי בסדרי השלטון. היסטורית, להצלחתן של מהפכות עממיות באיראן יש תנאי מוקדם בולט: הן צריכות להיות מהפכות קואליציוניות. קבוצות אינטרס, מגזרים ומעמדות אינם יכולים לפעול לבדם כדי לכפות שינוי פוליטי. כל אלו צריכים להתאגד יחד סביב סיפור משותף, שמציב חלופה לסיפור של המשטר הקיים.
בכלל, הפוליטיקה האיראנית המודרנית היא פוליטיקה של סיפורים. יש באיראן גיוון אנושי גדול, אתני ומעמדי, ובכל זאת יש גם אחדות בסיסית שאפשר לכנותה "איראניוּת".
הסדר הפוליטי השליט לא מפקיד את המפתחות לאותה איראניות בידיה של קבוצה מסוימת. השליטים מספקים לאיראנים סיפור לאומי, סיפור שמגבה ומרחיב את אותו בסיס איראני. שני המלכים ששלטו באיראן בין 1921 ל־1979 סיפרו סיפור של תרבות איראנית, שתחילתה באימפריה הפרסית העתיקה וסופה במעצמה גלובלית בסדר הגודל של סין והודו. הרפובליקה האסלאמית סיפרה סיפור על איראניות שמשלבת זהות לאומית עם זהות דתית שיעית. אנשי הדת דחו בתוקף את האיראניות של המלכים, שאותה ראו ככפופה למושגים מערביים של לאומיות חילונית.
המחאה באיראן מתנהלת בקצב איטי יחסית למהפכות עולם שלישי - אבל גם ביחס למהפכות האחרונות שהעולם זוכר במזרח אירופה, עם סיום המלחמה הקרה. זה לא "קומוניזם" נגד "קפיטליזם", וזה גם לא משחק סכום אפס. עם ניצחונו של צד אחד לא ייעלם הצד השני, מכיוון ששני הצדדים מקדשים את אותה איראניות. האתגר של המהפכה המתהווה הוא יכולתה לספר סיפור פוליטי חדש ושלם, כזה שיוכל להוות חלופה לסיפור הלאומי־דתי שמושל כעת בכיפה. סיפור כזה לא בונים ביום. המוחים צריכים להתנחל בלבבות. זה לוקח זמן, וגם מידה מסוימת של קסם, רגע שבו מתחלף המומנטום הסיפורי. שריפת ביתו של חומייני יכולה להיות רגע כזה.
ההמתנה עוד לא הסתיימה. המחאה (ואולי המהפכה) התפשטה בכל רחבי איראן. המשטר חושש, ונראה שאינו יכול פשוט לעצור את כל המוחים. המוחים, מצידם, ודאי מתפתים להסלים את האלימות של מאבקם, אך חוששים שייתנו בכך למשטר יד חופשית לנקוט אלימות בוטה. ובכל זאת, הצתת ביתו של חומייני מציבה אתגר ברור מצד המוחים. הם מבקשים לייצר סיפור חדש, לא רק לסלק עריצות קיימת. הם רואים את עצמם כמחוללי מהפכה איראנית של ממש. זה שלב חדש במחאה, שמקרב אותה למצב מהפכני מלא.
הכותב הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות בעולם השיעי מאוניברסיטת רייכמן