עיכוב ומעצר על עבירה לא פלילית זעירה, תרגום קלוקל, חקירה מזוהמת ומשפט באותה רוח, היעדר ראיות לאשמה בתיק, גזר דין של שבע וחצי שנים בכלא, ערעור, מאבק. חופש. סיכום של פחות משלוש מאות ימים בכלא רוסי.
רובנו יודעים שאחוז הזיכויים ברוסיה הוא בקנה מידה של טעות סטטיסטית. בתנאים כאלו, רבים יעדיפו עסקה או פשרה עם הפרקליטות על פני מאבק. נעמה יששכר בחרה באפשרות השנייה. והיא ניצחה.
בית הדין במשפט הראשון ובערעור הדגימו לנעמה את תעלולי הקסמים בה משתמשים בתי המשפט אצלנו על מנת להדביק תווית לאדם, לשלול מהם כל תקווה. הם גם הראו לה שאדם עלול ללכת לכלא ולהישאר שם לתמיד, גם ללא הוכחה ברורה של אשמה.
אך הגרוע מכל במשפטה של נעמה הוא לא היעדר הראיות אלא האדישות המוחלטת של בית המשפט לעובדה שהאדם שעומד מולם לא מבין את השפה בה התנהלו הדיונים המשפטיים, ולפיכך אין לו כל מושג מה קורה לה. כל זה, כשה"מתרגם" שמינה בית המשפט כלל לא מסוגל להבין את נעמה. אך מתברר שבבית משפט ברוסיה של ימינו אפילו העובדות הללו זוכות להתעלמות כאשר מרשיעים אדם.
כאשר קיבלנו את הפסיקה בערעורה של נעמה כי בית המשפט מאשר את תוקפה וחוקיותה של הפסיקה שהרישעה את נעמה ואת גזר הדין לשבע וחצי שנות מאסר, משהו אחר נעשה ברור: ככל שהקובלנות על אי חוקיותו של גזר הדין שתגיש ההגנה יהיו רבות ומנומקות יותר (במקרה של נעמה מדובר ב-56 עמודים), כך תגובתו של בית המשפט תהיה קצרה וחסרת משמעות יותר.
התרגלנו כבר שבית המשפט מתעלם אפילו מהטענות הישירות והברורות ביותר של ההגנה, אך אנו תמיד ססקרנים לנסות להבין את ההיגון שעומד מאחורי גזר הדין ולראות כיצד בית המשפט מצליח להתחמק המטענות ולקבוע ששחור הוא לבן. עותר מידי מטענות ההגנה במקרה של נעמה יששכר הן לבנות כשלג, לכן בית המשפט העדיף כלל לא להתמודד עמן אלא לטאטא אותן ולדחות אותן.
כתוצאה מכך קיבלנו תשובה בוטה, נטולת טקסיות, חסרת מצפון ולחלוטין בלתי מוצדקת שכוללת שלוש פסקאות קצרות של הבל, שניתן לתמצת בטענה: "לא בוצעה כל הפרה משמעותית של החוק".
דבר אחד הוא מצער במקרה הזה: נעמה זכתה בחופש שלה לא בזכות ערכי מערכת הצדק אלא אל ידי מוסד החנינה, מוסד שעבורו לא דרוש כל חוק. אך גם החנינה לא הייתה יכולה להגיע בעצמה ללא סוג של מאבק.
הכותב הוא עורך דינה של נעמה יששכר ברוסיה
הביא לדפוס: נטע בר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו