באזור הדמדומים של המלחמה חוסר הוודאות הוא האויב המושבע שלך. בתור כתב ביטחוני בקייב, אני רואה עד כמה זה נכון עכשיו. מפה המלחמה הגדולה בליבה של אירופה נראית כל כך בלתי סבירה, אך גם קרובה מתמיד בעת ובעונה אחת. והתחושה הזאת משגעת את הראש.
יותר מ־100 אלף חיילים רוסים נמצאים על גבולה של אוקראינה. זה המשבר החמור ביותר מאז ההתלקחות של 2014. הקרמלין עושה קולות של מלחמה גדולה ומעלה הילוך בדרישות האגרסיביות כלפי נאט"ו וארה"ב בכל הנוגע לעתידה של אוקראינה.
בשבועות האחרונים מדינות מערביות רבות מצאו את עצמן פועלות בבהילות בניסיון לעצור את הקרמלין. מכיוון שהדיפלומטיה טרם הביאה לתוצאות מוחשיות, החלו משלוחים של אמצעי לחימה מתקדמים לקייב.
נראה שבין שאנחנו רוצים ובין שלא, אנחנו עוברים תהליך של מעבר למלחמה. התקשורת האוקראינית מופצצת בדיווחים מודיעיניים מהמערב על כך שרוסיה מתכוונת לכבוש חלק גדול מאוקראינה בתחילת שנת 2022. אפילו מדווחים על מפות עם תוכניות מלחמה.
הנשיא וולודימיר זלנסקי מפציר בתושבים בנאומיו להישאר רגועים ולא להאמין להפחדות של הקרמלין. לפני כמה ימים אחד האנשים המקורבים לנשיא ציין כי יש אופטימיות זהירה, אך האווירה המתוחה והפנים העצובות של העיתונאים אמרו הכל, וחדר התדרוך נראה יותר כמו חדר מלחמה.
ברשתות החברתיות באוקראינה מורגשים הצעקות והלחץ. אנשים פורקים את זעמם בשל מה שרוסיה עושה למדינה, ומתווכחים על מה צריך לשים בערכות ההישרדות לקראת המלחמה. הם גם מבררים איפה המקלט הקרוב ביותר ותוהים למה הוא בעצם צרכנייה.
כל פיסת מידע חדשותי הופכת לסיפור ויראלי, ורבים מספקים לו פרשנויות הזויות. בראיון ל־CNN אמר הנשיא זלנסקי כי אחד התרחישים ההיפותטיים הוא שרוסיה תכבוש את חרקוב כדי "להגן על התושבים דוברי הרוסית".
בתוך שעה מהראיון הזה הכותרות בתקשורת האוקראינית זעקו: "זלנסקי אומר שרוסיה תכבוש את חרקוב". בדרך כלל אחרי כותרות כאלה אנשים שולחים לי הודעות ושואלים: "אתה חושב שתהיה מלחמה?"
חרחורי המלחמה ותחושת סוף העולם יכולים להגיע למרחקים עצומים במהירות הבזק, ולפעמים זה יוצר השלכות הרסניות בשטח. לפי השמועות העיקשות, עומדים לפנות את הנציגויות הדיפלומטיות של קנדה וארה"ב, וגם חברות תעופה החלו לשנות את לו"ז הטיסות שלהן כך שצוותיהן לא יצטרכו להישאר ללון בקייב.
העיר עוד שוקקת
אבל ברגע שאתה מוציא את הראש מהקלחת התקשורתית, אתה מוצא את עצמך בעולם אחר. הרחובות של קייב שוקקים ורועשים כרגיל. אנשים באים והולכים במהירות ועוסקים בענייניהם. העיר המושלגת נהנית ממזג האוויר החורפי הנאה. אמנם אנחנו בסוף ינואר, אך קייב עדיין באווירת החגים הנוצריים שזה עתה הסתיימו.
באחת הכיכרות ההיסטוריות של העיר עדיין מתקיים יריד חג המולד, עם כל האטרקציות, האורות והמוזיקה. בכל לילה כשאני חוזר הביתה מהמשרד, לאחר יום נוסף של כתיבה על איום המלחמה, אני רואה את תושבי קייב נהנים מיין חם או רוקדים בשלג. הם שמחים שאינם יודעים כמה כבדה חרב דמוקלס כרגע מעל ראשינו.
אך הקול הפנימי של ההיגיון אומר לי שרוסיה לא מסוגלת - מבחינה צבאית, כלכלית ופוליטית - לבצע מהלך בליצקריג בהיקף שהיה מוכר במלחמת העולם השנייה באופן שיכניע את אוקראינה. המחיר של מהלך כזה כל כך אסטרונומי, שהוא בגדר הבלתי ריאלי.
הקול הזה אומר לי שמה שמתרחש כרגע הוא רק קמפיין הפחדה אימתני. לכן אני בדרך כלל משיב להודעות של חבריי בנוסח כזה: "הכל עומד להיות בסדר, הם פשוט מנסים לסחוט ויתורים מהמערב". אבל מה אם אני טועה? מה אם האכזריות האנושית והצמא לכוח לא יקשיבו להיגיון, וכתוצאה מכך יריד חג המולד בקייב יהפוך מחר לזירת חורבן חרוכה? אי־הוודאות של אזור הדמדומים יכולה לשגע את הראש.
הכותב הוא כתב לענייני ביטחון בעיתון "Kyiv Independent"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו