גרמניה של 2025 תומכת בישראל - אבל מאז 7 באוקטובר, בבתי ספר רבים שמחנכים את הדור החדש של הגרמנים והמהגרים מפחדים מהמילה "שואה".

"מאז 7 באוקטובר המצב נעשה גרוע יותר. יש בתי ספר שהלכתי אליהם בעבר כדי לספר לתלמידים את הסיפור האישי שלי, והם כבר לא מזמינים אותי, כי הם מפחדים שיקרה לי משהו. במקרים אחרים הם מזמינים משטרה או אבטחה כדי לשמור עלי. זה לא ייאמן ש־80 שנה אחרי השואה אני צריכה ליווי משטרתי בגרמניה משום שאני יהודייה", אומרת אווה ספשי (92), שורדת שואה ששרדה את מחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ־בירקנאו, המתגוררת בעיר פרנקפורט.

"מה שקורה עכשיו בעולם נגד יהודים ונגד ישראל זה נורא", מוסיפה אווה. "אני בהלם, ועבור שורדי השואה זו הרגשה נוראה לראות שיש שוב עלייה באנטישמיות, ושאנשים מכחישים את קיום השואה. יש בתי ספר שמפחדים בכלל לדבר על אנטישמיות, בגלל תגובות התלמידים. אני תמיד אומרת לתלמידים בבתי הספר: 'אל תאמינו למה שהפרופגנדה אומרת, אני כאן והייתי שם. אני מדברת בשביל כל האנשים שלא יכולים לדבר יותר, כל האנשים הרבים שנרצחו ושלא יכולים להגיד לכם את מה שקרה באמת במקום הנורא הזה'".

הגירוש מהונגריה

אווה ספשי נולדה בהונגריה, בפרוור של העיר בודפשט. גם היום היא זוכרת היטב איך הכל השתנה בשנת 1938. "החברות שלי הפסיקו את הקשר איתי כי אני יהודייה, אסור היה לי ללכת לבריכה, לקולנוע או לפארק, אסור היה להחזיק חיות מחמד. אני זוכרת שיום אחד אבי שלח אותי לקנות עבורו סיגריות, והילדות בשכונה שטפו בשר עם צינור מים. הילדות הסתכלו עלי ואמרו לי: 'כמו שהבשר הזה נופל לאדמה - כך גם הבשר של אביך ישטוף את האדמה'".

אביה של אווה נשלח לחזית הלחימה בשנת 1943 כדי להילחם בצבא הרוסי. הוא נשלח לקו הראשון כ"בשר תותחים" ונשבה בידי הרוסים, ומאז גורלו לא נודע. בשנת 1944 הנאצים החלו לגרש את יהודי הונגריה למחנות ההשמדה, והאם שלחה את אווה הקטנה לדודתה, שחיה בסלובקיה - אך הנאצים הגיעו גם לשם. את הגבול לסלובקיה היא עברה עם מסמכים שאותם הם קנו מהשכנים, וכל מה שהיא לקחה איתה מביתה היה בגדים ובובה. מאוחר יותר הגיעו הנאצים לבית שבו שהתה דודתה של אווה, והיא נשלחה עם משפחתה למחנה ההשמדה.

הנאצים ומשתפי הפעולה הסלובקים ריכזו את כל יהודי סלובקיה, ושלחו אותם במשלוחים לאושוויץ־בירקנאו. "הגענו ומסביבנו היו אנשי אס.אס צעקניים וגסי רוח, שקיבלו את פנינו עם כלבים גדולים שלא הפסיקו לנבוח. הפשיטו אותנו ולקחו ממני את הסוודר, שהיה המזכרת האחרונה שלי מביתי וממשפחתי".

הסלקציה באושוויץ

אנשי המחנה גזרו את השיער של היהודים שהגיעו למחנה, והעבירו אותם "תהליך טיהור" שלאחריו הם קיבלו את מדי המחנה, ללא ביגוד חם, גם כשבחוץ היה קר מאוד. למזלה של אווה, ביום שבו היא הגיעה למחנה ההשמדה לא היתה סלקציה, אך ברגע שהחלו לחלק לקבוצות את היהודים שהגיעו, אישה מבוגרת ששהתה לידה דרשה ממנה להגיד שהיא בת 16. כשנשאלה לגילה אווה עשתה כן, והיא נשלחה עם קבוצת נשים צעירות למגורי האסירים במחנה - בעוד הנשים, הילדים הצעירים והקשישים נשלחו לקבוצה אחרת, שמאוחר יותר נשלחה לתאי הגזים.

אווה קיבלה את המספר A26877 ונשלחה לעבוד בעבודות מגוונות. "תמיד היתה תחושה של רעב. מדי בוקר קמנו ב־05:30 ושלחו אותנו לעבודות כשבחוץ היה קר ומושלג. החזקתי מעמד עד שחליתי ולא יכולתי לזוז, בדיוק ביום שבו החלה צעדת המוות. באותו יום, אחד מאנשי המחנה צעק עלי לקום מהמיטה - אבל לא יכולתי, ופשוט נשארתי שם בתוך הבלוק ללא יכולת לזוז. אולי הם חשבו שאני מתה או שאמות בקרוב, ולכן עזבו אותי לנפשי.

"אני זוכרת שפתאום התעוררתי וראיתי מעלי חייל מחייך. הופתעתי, כי לא ראיתי חייל מחייך מאז הגעתי למחנה. ואז ראיתי את המדים, והבנתי שהוא מהצבא הרוסי ושהם באו לשחרר אותנו. זה היה הרגע שבו נולדתי מחדש בפעם השנייה בחיי".

החיילים הרוסים שלחו את השורדים לטיפול, ונתנו להם מרק וזריקות למניעת מחלות. אווה התאוששה בהדרגה, ובספטמבר 1945 חזרה להונגריה. במשך זמן רב היא קיוותה לפגוש שוב את אמה ואת אחיה הקטן, ורק שנים רבות לאחר מכן הבינה שהם לא שרדו.

מאחר שרשימת האנשים שחזרו להונגריה היתה גלויה, הדוד של אווה ראה שהיא ברשימה, חיכה לה בתחנת הרכבת ואסף אותה. הם הגיעו יחד לביתה הישן של אווה וראו שהוא ריק לחלוטין. אך כשהם הגיעו לבית השכנים, כבר בכניסה הם גילו כי הריהוט של ביתם הישן מקשט את הבית של השכנים, שהשתתפו בביזת הבית שלהם.

השיבה לגרמניה

בהונגריה אווה הכירה את בעלה, שעבד עבור ממשלת הונגריה. בשלב כלשהו הוא נשלח מטעם הממשלה ההונגרית לעבוד ביצוא ובשיווק של מוצרי אוכל לגרמניה, ולאחר תקופה הוא ביקש שתצטרף אליו. "מאוד פחדתי, ולא רציתי להגיע לשם, אבל גם לא רציתי לחיות ללא בעלי. היינו אמורים לחזור להונגריה, אבל אז פרצה מהפכה בהונגריה, בשנת 1956, וכבר נשארנו בגרמניה".

מאז המעבר לגרמניה אווה חיה בפרנקפורט, ובשנים האחרונות היא מסייעת לפרויקטים להנצחה ולשימור של זכר השואה. לאחרונה, לציון 80 שנה לשחרור אושוויץ, היא התראיינה לפרויקט בשם "שרדתי את אושוויץ: זכרו זאת", שנוצר ביוזמת "ועידת התביעות", הוועידה לתביעות חומריות יהודיות נגד גרמניה.

"7 באוקטובר היה נורא בעיני שורדי השואה, כי פתאום ראינו דברים שנחשפנו אליהם לפני 80 שנה"

במסגרת המיזם, 80 שורדי מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו התראיינו לקמפיין דיגיטלי, שבו הם חולקים רגע אחד שלא ישכחו מהשהות שלהם במקום. "7 באוקטובר היה נורא בעיני שורדי השואה. פתאום שוב ראינו דברים שנחשפנו אליהם לפני 80 שנה. אף פעם לא חשבתי שנראה את המראות האלה ואת השנאה היוקדת כלפי יהודים וישראל בצורה כל כך חזקה.

"אני תמיד אומרת להם שאם הם רואים שמישהו לא נחמד לילדים אחרים - שלא ישתקו, שיעזרו לאותו הילד, שלא יסתכלו לצדדים. אושוויץ לא פרצה לחיינו באופן מיידי. היא החלה במילים ובשתיקה של אנשים, שהסתכלו לצדדים ולא מחו נגד האכזריות ההדרגתית נגד יהודים. גם היום האנטישמיות כאן, וצריך להילחם בה. השיחות שאני עורכת עם תלמידים משפיעות עליהם, וגורמות להם להבין את הסכנה".