הבועה המוסקבאית: בבירת רוסיה לא מרגישים את המלחמה

זה כמעט שנתיים אנדריי (שם בדוי) מתגורר ביירוואן, בירת ארמניה. המעסיק דאג לרילוקשיין לארמניה עוד באביב 2022, אולם החודש, לראשונה מאז עזב, החליט אנדריי לבקר במוסקבה.

העיתוי לא היה מקרי: במארס ייערכו הבחירות לנשיאות רוסיה. לפני הבחירות השלטונות מבצעים הקלות פופוליסטיות שונות, ומכונת הדיכוי מאיטה, אבל אחרי יום הבוחר "מגיעה באופן מסורתי שורת אירועים מבעיתים שעדיף לראות אותם מרחוק", אומר אנדריי, מהנדס במקצועו, בשיחה עם "ישראל היום". "אם אתם רוצים לבקר במוסקבה, עדיף לפני 16 במארס".

עם שובו לבירת רוסיה הוא הופתע. "התברר שטוב כאן באופן מבהיל", מודה אנדריי. לדעתו דבר אינו מזכיר את המלחמה בבירת רוסיה, ומוסיף בחיוך: "יש אפילו אמבטיה, בניגוד לדירות בארמניה או במדינות אירופה".

אדרבה, נראה שהתשתיות והשירות בשנתיים האחרונות "כאילו עשו צעד קדימה": נפתחו תחנות תחתית חדשות, במרכולים בוהקות הקופות בשירות עצמי, הבנקאות מתפתחת, ולמעשה בכל מכולת אפשר לשלם באמצעות קוד QR. הזמנתם משלוחים הביתה דרך אפליקציה? תוך 15-10 דקות המוצרים אצלכם.

לאחר תחילת המלחמה מותגים רבים עזבו את רוסיה, אבל התחזק היבוא המקביל. התוצאה: אין קושי לקנות קוקה־קולה מקורית (אף שהיצרנים המקומיים למדו להכין גזוזים טובים לא פחות), ושירותי תיווך ישיגו לכם מארצות מרכז אסיה מותג כמו יוניקלו. "רמת החיים לא השתנתה", אומר פאבל (25), שחזר למוסקבה לאחר שנה בגאורגיה.

ובאמת, ברחובות מוסקבה המלחמה כמעט אינה מורגשת. כן, יש בילבורדים עם קריאות לחתום על חוזים עם הצבא (אבל לא תמצאו את השמות של חברות הקבלן שמפרסמות את הגיוס על חשבון משלם המיסים הרוסי). עוד מקום שבו האירועים באים לידי ביטוי הוא הכנסייה. כאן במקום תרומות לשיקום של כנסייה או לבית יתומים מציעים לבאים לפתוח את הארנק עבור "המבצע הצבאי המיוחד". אם כי יש גם כנסיות שבהן מקיימים תפילות למען השלום – אבל הכתובות שלהן מועברות מפה לאוזן, בלי אזכורים ברשת.

"האווירה? נחיה את החיים איך שיתאפשר, מנסים להתגדר מהאסון", מספר ארטיום (31), עורך במקצועו. "לא שמישהו שוכח אותו. אנשים רוצים שהמלחמה תיגמר, אבל מבינים שהיא גם לא תביא להפשרה (להקטנת הדיכוי; ל"פ). לאיש אין אשליות: אין סיבה לחכות לשיפור, כך שלא נותר אלא לחיות בכאן ועכשיו".

חיילים פצועים ברכבת

ארטיום ורעייתו לאנה הגיעו החודש לרוסיה כדי לבקר קרובים. שניהם מציינים כי במוסקבה, מבחינת הפנאי וחיי התרבות (כמעט) הכל בסדר. כך, למשל, נפתחות מסעדות אלגנטיות חדשות, ובשישי או בשבת קשה להזמין שולחן. "והכל, הכל מאוד יפה", מציינת לאנה. 

בה בעת, כמעט אין יותר אפשרות לראות סרטים זרים חדשים בבתי הקולנוע, וגם הרפרטואר של התיאטראות צולע. "(הבמאי) קיריל סרברניקוב עזב, (הכוריאוגרף) מקסים דידנקו עזב", אומר ארטיום. "נותרו עוד ההצגות הישנות של השמות הגדולים מהעבר, אבל דבר מהחדש לא מושך את העין". אנדריי, מצידו, אומר שצפה לא מכבר באחד המוזיאונים ברטרוספקטיבה של הקומדיות האיטלקיות. "קיבלתי טיפה מהתחושה שהעולם המערבי בכלל לא כועס עלינו, לא מבטל אותנו, וששיתוף הפעולה נמשך", הוא משתף.

אבל אין דין מוסקבה כדין ערי השדה, שבהן המלחמה נוכחת הרבה הרבה יותר. למשל, קבלן או בעל מקצוע מקומי יציעו "הנחה לווטרן של המבצע הצבאי המיוחד" בכל מודעה. גם את אנשי הצבא קל לפגוש: לרוב אלה צעירים בעלי השכלה דלה, פעמים רבות אסירים ששוחררו. ברוסיה שירות צבאי הוא אמצעי מסורתי למוביליות חברתית ודרך להרוויח כסף טוב במשפחות עניות". 

"בתחנת רכבת של עירי ראיתי וטרנים פצועים", מספר פאבל. "בכל מקום – פרסומת לשירות בצבא, משאיות צבאיות ברחובות וזמזום המפציצים בשמיים שמזכיר רעש של מקררי ענק. הוא תמיד מופיע לפתע – תמיד זו תזכורת פתאומית למתרחש. כמו שיבוש במטריקס. משרה עלי עצב קיומי נוראי".

נטליה (32) מתגוררת בבלגורוד, עיר גדולה בקרבת גבול אוקראינה, שלאחרונה מותקפת לא מעט. מתחילת השנה התרחשו בבלגורוד כמה פיצוצים, שגבו קורבנות. "יודעת איפה המלחמה באה לידי ביטוי באופן מפתיע? מפנים את הזבל לעיתים נדירות יותר", היא אומרת. "אני מניחה שלא נותר כסף לשירות הזה. יותר מדי הולך לפיצויים בגין זגוגיות מנופצות או כלי רכב שניזוקים. שהרי אחרי כל 'תקרית' כזו צריך לתקן מאות חלונות". נטליה כבר פיתחה רפלקס: עם הישמע צליל האזעקה היא רצה לחדר, המופרד מהרחוב בשני קירות – לרוב זו האמבטיה או המבואה בדירה. אבל, מוסיפה האישה, "להפצצות מתרגלים מאוד מהר. מפחיד רק בשבועיים הראשונים". 

פרחים בקיר היגון

לקראת אמצע פברואר אנדריי כמעט הכריע לטובת חזרה למוסקבה: אין מה להשוות בין רמת החיים והשירותים בה לאלו של ירוואן. אלא שאז הגיעו החדשות על מות אלכסיי נבלני. "התעוררתי תחת השמש הבוהקת של ירוואן אחרי שמי הפחם של מוסקבה. יצאתי לרחוב וראיתי המון אנשים ששתקו ברוסיה – אבל בארמניה פשוט לא יכלו להחזיק עוד. המפגינים, דמעות בעיניהם, נשאו פרחים ושלטים לגדר השגרירות הרוסית. הבילויים נדמו וכולם שתו לזכר אלכסיי".

על מותו של נבלני נודע ב־16 בפברואר. עוד באותו הערב השתרכו תורים כדי להניח פרחים לזכר הפוליטיקאי בשתי אנדרטאות במוסקבה. האחת – אבן סולובצקי, סלע גרניט שהובא מאחד המחנות הראשיים של הגולאג, שמוצב מול מטה הפס"ב בכיכר לוביאנקה, במקום שבו עמד לפנים הפסל של פליקס דזרז'ינסקי, מייסד מנגנוני הביטחון של בריה"מ. האתר השני היה קיר היגון בטבעת הגנים (אחד מהכבישים שמקיפים את מוסקבה; ל"פ), שבו מתחילות שדרות המדען והדיסידנט אנדריי סחרוב.

בניגוד לציפיות לא היו מעצרים המוניים ליד האנדרטאות. עיכבו רק את אלה שהתעכבו ליד האנדרטה זמן רב מדי לטעם השוטרים. לפי פרויקט OVD-Info להגנה על זכויות העצורים, באירועים לזכר נבלני נעצרו כ־400 איש מתשע ערים. למדינה עם 140 מיליון איש זה מספר קטן מאד.