בין חרקיב לתל אביב: המלחמות שלימדו אותנו שיש טוב ורע

לפני שנתיים בדיוק למדתי לראשונה איך מתפוצצים טילים. בחמש בבוקר יצאתי אל המרפסת, הדלקתי סיגריה והבטתי ארוכות בהילה האדומה־כתומה באופק. חלונות דירתי בקומה ה־17 משקיפים לשם, לגבול עם רוסיה, המרוחק 40 ק"מ. רק 40.

זה אולי משונה, אבל בדקות, בשעות, ואולי אפילו ביממות הראשונות, התחפרתי בתוך איזושהי הכחשה נאיבית. זה לא ייתכן! מפחידים אותנו, אלה טילי דמה, בלי ראש נפץ. חמש בבוקר. חששתי להיכנס לחדר של הבת. קיוויתי שהיא עוד ישנה, וכאשר תקיץ הכל כבר ייגמר והיא בכלל לא תשים לב.

יצאתי לרחוב עם הכלב. הפאניקה שראיתי שם זעזעה אותי. מתוך הבניין ולתוכו רצו אנשים עם מזוודות, נשים צרחו, ילדים בכו. בכבישים התגלו פקקי ענק, תורים ארוכים השתרכו ליד הכספומטים, בתי מרקחת וחנויות לא נפתחו. רציתי פשוט לצעוק לכולם: התחרפנתם? זה לא אמיתי!

אני בושה להיזכר בי כזו, אז, לפני שנתיים. זו שעדיין לא יודעת להבחין בין מטח גראדים לבין פיצוצי קליבר. רק כאשר הבת תחלה במרתף הטחוב, כאשר מרוב דחק החיות ירזו עד לבלי הכר, כאשר מעל גגנו ישרקו מטוסי קרב - רק אז, סוף־סוף, אקבל את זה שהכל קורה באמת.

לבחור בין הילדה להורים

ב־5 במארס 2022 כתבתי: "אפילו לאויב מושבע לעולם לא אאחל לבחור בין הילדה לבין ההורים. זה הגיהינום האישי שלי, כור המצרף שיישאר איתי לעולם. הסרט העתידי על המלחמה יהיה חייב להכיל סצנה מדירה רגילה באזור שינה בחרקיב, שבה על רקע הדי פיצוצים אם ובתה מייללות כדי לגבור בקולן על האזעקות. "אמא, סליחה", אמרתי לה. "אנצ'קה, את צריכה לשרוד", השיבה. הוצאתי את בתי מחרקיב שהפכה לחזית, משאירה את ההורים לכמה חודשים בעיר המופצצת יום־יום. שניהם סירבו לנסוע. אז לא האמנתי שלא אראה את בתי יחידתי עוד שנה וחצי.

לימים יתברר שלא אוכל להאמין בעוד הרבה דברים. כלומר, לא פקפקתי בעובדות; פשוט מהותי סירבה לקבל את תמונת העולם המפלצתית הזו. בוצ'ה, אירפין, בית היולדות במריופול, התיאטרון עם הכתובת "ילדים", תחנת הרכבת בקרמטורסק, המרכז המסחרי בקרמנצ'וק, רב־הקומות בדניפרו, רובע סלטובקה הצפונית בחרקיב שבין חורבותיו אני מנחה סיורים לכתבים הזרים. והים הבלתי נתפס הזה של דגלים צהובים־כחולים בבית הקברות מספר 18 בעיר. אוקיינוס.

תהום. 

אי אפשר לעבור שם בלי דמעות, בלי היסטריה. השאלות שלעולם יישארו בלי מענה: למה? על מה? היום אנו כבר מעלים אותן פחות ופחות, אפילו בסערת רגשות לאחר עוד טיל ועוד ילדים הרוגים. ההיסטוריה פשוט מהלכת על ספירלה, או במעגל סגור. ננס תורן חושב את עצמו לאל, ארי טהור או צאר רוסי דגול - זה לא עקרוני. רק רוצח קנאי של בני אדם, עמים, דורות.

למודי ניסיון מהתעמולה הרוסית

אמא מתה באוגוסט 2022, בידיי. במקביל לעוד פיצוץ של טיל רוסי, היא לקתה בשבץ. אבא חי עוד 44 ימים, עד שליבו נדם. נשארתי בחרקיב. גם כעת אני כאן. הרי מישהו צריך להיות כאן. להסיע לימונים עם דבש לפצועים, לנקות את ההריסות כשטיל פגע בבית של חברים, לעזור לקשישים בודדים. לחיות. כן, מישהו חייב לחיות.

הילדה הגיעה לארץ, סיימה את לימודיה, עובדת. ב־7 באוקטובר כתבתי כך: "העולם השתגע - זה כאשר במאה ה־21 את סוף־סוף תופסת את הבת ושתיכן צועקות כדי להתגבר על האזעקות - את על שלך, בחרקיב, והיא על שלה, בתל אביב. 'סאש, את במקום בטוח?' - 'אמא? אמא? איך אצלך? שומעת אותי?'"

"העולם אינו שחור־לבן, אניה", ניסה לשכנע אותי מכר מגרמניה אחרי 7 באוקטובר כשדיברנו על הטבח שביצע חמאס. "צריך להבין את ההקשר ההיסטורי, ובכלל..." הוא השתתק. "לא הכל חד־משמעי?" עזרתי לו עם סיום המשפט. את הביטוי הזה, "לא הכל כה חד־משמעי", למדנו כאן מהפרופגנדה הרוסית, שהשמיעה אותו גם אחרי הטבח בבוצ'ה והשמדת מריופול.

ואחרי 7 באוקטובר, גם אתם נתקלתם ב"הקשר". תגידו: באילו הקשרים היסטוריים נדרשת בקיאות כדי להצדיק רצח של צעירים בלתי חמושים בפסטיבל מוזיקה? אילו רזי גיאוגרפיה יש לחקור כדי להסביר עינויים, אונס, ביזה? הפרשנים האלה, שדיברו על שטחים פלשתיניים, הזכירו מדי את הנאצים, שתוך אקרובטיקה מילולית בנו תאי גזים.

העולם כן שחור ולבן

חמישה חודשים אחר כך, אתעורר מצליל של "מסוק" - כך נשמע כטב"ם "שאהד" רוסי שטס ממש מול החלונות. אני והדוברמן עוד לא הספקנו להגיע לאמבטיה, שמשמשת לנו מרחב מוגן, וכבר נשמע פיצוץ. אחר כך עוד אחד, ועוד, ועוד. אמבולנסים נשפכו לתוך הרחוב שלנו. האוויר נמלא ריח שרוף.

רק בבוקר התבררה במלואה תמונת הלילה הארור: אחד מהכטב"מים הרוסיים פגע במאגר נפט. דיזל ובנזין התמזגו ללבה קטלנית, שהחלה לזרום במורד הרחוב. בתים ומכוניות נדלקו כגפרורים. משפחה עם שלושה ילדים נשרפה למוות: אבא, אמא וילדים בני 7, 4 ושישה חודשים. בבוקר מסרו הקרובים דגימות דנ"א, כי לא היה אפשר לזהות את הגופות. כוחות החילוץ התקשו למצוא את גופת התינוק. לא יכולתי שלא לחשוב על המשפחה הזו. דמיינתי איך בערב הילדים עוד בנו בובת שלג ליד הבית, צחקו, זרקו זה על זה כדורי שלג. ואמא, עם התינוק בידיה, ניסתה לשכנע אותם להיכנס הביתה לאכול ארוחת ערב: "קדימה, הביתה, נרטבתם לגמרי!"

מכרה מישראל כתבה לי: "אני חוששת שלא מוצאים את התינוק כי גופתו הותכה עם גופת מישהו מהמבוגרים. ככה היה אצלנו בקיבוצים. הבחינו בגופות רק בצילומי CT". היא צדקה: בערב נודע רשמית שהאם חיבקה את התינוק.

העולם כן שחור ולבן. הכל מאוד חד־משמעי: ברברים שפורצים לתוך הבית שלך עם נשק צריכים להיות מושמדים. תהילה לאוקראינה! עם ישראל חי!

הכותבת היא סופרת ועיתונאית. יומן המלחמה שלה "איך את שם?" הפך לאחד מרבי המכר של המלחמה.