הדרך הארוכה מאיסטנבול לדרום־מזרח המדינה הטורקית מושלגת ואיטית. השנה החורף היכה בטורקיה בעוצמה, אבל עבור הטורקים, שעד ליום ראשון השבוע עוד עסקו במזג האוויר, מדובר בצרה זניחה נוכח העובדה שקשה מאוד לפגוש בטורקיה אדם שאין לו קרוב משפחה או חבר באזורי האסון. פשוטי עם, חברי פרלמנט, סלבריטאים ודיפלומטים. כל מי שמדברים איתו, מכיר מישהו שנפצע, מת או איבד את ביתו.
הארון הנהג שלנו, ואחיו, מסיעים אותנו בכבישים המושלגים, מרחק 13 שעות הלוך ו־13 שעות חזור. סיכמנו על תשלום של יותר מאלף דולר לארבעה ימים, משכורת שיא עבורם, ואנחנו גם דואגים להם ללינה ואוכל, שמסתכם, איך לא, בקבב וקצת סלט.
כמו תמיד בעיתות משבר, יש מי שמרוויח משכורת משולשת, אבל כשאנחנו עוצרים בתחנת דלק באמצע הדרך, אני תוהה ביני לבין עצמי אם לנוכח הדלות והמסכנות המקיפות אותנו מכל עבר, אולי היינו צריכים לתת לו עוד כסף. חיילים, שוטרים, אנשי צוות רפואה וסתם מתנדבים שותים צ'אי כדי לחמם ולעורר את הגוף לקראת המשך הנסיעה הקשוחה דרומה. העיניים שלהם מספרות הכל. רובם לא יודעים מילה באנגלית, אבל אלו שכן מספרים לנו שהם נוסעים אל הלא־נודע. איש לא יודע מה מחכה בהמשך הדרך, ואם בכלל יהיו עוד רעידות. אבל גם כאן, בבית הקפה באמצע הדרך, כולם מכירים מישהו שנותק איתו הקשר.
ככל שמתקרבים לגזיאנטפ ולקהרמאנמרש, מבינים לא רק את ממדי ההרס, אלא גם שהרחק מהמרכז, הפריפריה הטורקית חיה ונושמת בקצב אחר. אף שמדובר בעיר טורקית, הגבול עם השכנות המוסלמיות הקיצוניות נותן את אותותיו בעיר. זוהי חברה שמרנית, שזקוקה כמובן לידיים מחלצות ולעזרה רפואית, אבל מאמינה באל, בניסים ובכוחות עליונים לצד הרפואה המודרנית, וכשמחלצים אישה מוסלמית חיה מתוך ההריסות, חבורה של שוטרים מקומיים מקיפים ומסתירים אותה כדי שחלילה לא תצולם במצבה.
החצר האחורית
מדובר בפריפריה קלאסית, חצר אחורית ענקית של האימפריה לשעבר, החולמת לחזור ולהיות אימפריה בהווה. הקהילה היהודית בעיר הלכה והצטמצמה לאורך השנים, אבל שרידיה עוד ניתנים לאיתור פה ושם, לפני שהרעידה מחקה את הכל כולל הכל. אחד הדברים הבולטים הוא שהערים הללו קרובות בקו אווירי לישראל יותר מאשר לאיסטנבול. השוואה שגורמת לך לחשוב שכמו בישראל, כשמתרחש פיגוע או אסון בפריפריה הישראלית, בתל אביב החיים נמשכים כהרגלם
כסמל לניצחון השפיות, כך גם בטורקיה. התמונות דומות.
באיסטנבול המודרנית והרועשת, האבל מתחלף מהר מאוד בגאווה הטורקית והחיים חוזרים לסדרם בניסיון לעזור לאלו שצריכים עזרה. לא רק כי רעידת האדמה לא הורגשה שם, אלא בעיקר כי זהו האופי הטורקי, להראות ששום דבר, גם לא הטבע, יכול לשנות זאת.
כשאנחנו מתכוננים לקראת החזרה למרכז ומשם הביתה לישראל, ברור לנו שעם כל הכבוד לעוצמה הטורקית ולגאווה, יידרשו שנים רבות כדי לשקם את האזור. לא מדובר רק בעניין הכלכלי המובן מאליו, אלא גם בשאלה הנשאלת על ידי התושבים בערי הספר הטורקיות - האם יש מי ששומר על הטורקים שנמצאים הרחק מהעין? שאלה שארדואן יצטרך לענות עליה, וספק אם יהיו לו תשובות. אסונות הרעש הללו פוגעים כמעט תמיד בעניים ובמסכנים, וכמו ברעידת האדמה בהאיטי, מישהו צריך לספר לעשרות אלפי הילדים שפגשנו לאורך שהותנו כאן, שהם לא צפויים לחזור הביתה בזמן הקרוב, ושאיש אינו יודע מתי זה יקרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו