שלושה ימים לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, הכריז קנצלר גרמניה אולף שולץ על מהפך: 77 שנים לאחר כניעת גרמניה הנאצית, 32 שנה לאחר איחודה מחדש של גרמניה - ברלין שואפת להפוך שוב למעצמה צבאית באירופה.
בפני הבונדסטאג שולץ הסביר שמדובר בנקודת מפנה: "השאלה היא אם כוח ישבור את החוק, אם נרשה לפוטין להחזיר אותנו לעידן המעצמות של המאה ה־19 - או שנתגייס לעמוד מול מחרחרי מלחמה כמו פוטין. הוא יצר מציאות חדשה שמחייבת תשובה ברורה".
יממה לפני כן, ממשלת המרכז־שמאל בגרמניה הפרה את המדיניות הביטחונית המסורתית והחלה לספק לאוקראינה נשק הגנתי. לראשונה גרמניה העבירה נשק למדינה אירופית שאינה חברה בנאט"ו בעיצומו של עימות צבאי.
התנגדות בסקרים
בשבוע שעבר נשבר טאבו נוסף. גרמניה החליטה לספק לאוקראינה טנקים מתקדמים מדגם "לאופרד 2". במהלך 11 החודשים של המלחמה, הפכה גרמניה לספקית הנשק השלישית בגודלה לאוקראינה לאחר ארה"ב ובריטניה. ברלין, שעדיין לא ביטלה את מחויבותה לאי־אספקת נשק לאזורי לחימה, העבירה לקייב ציוד נ"ט, ציוד נ"מ, מקלעים, נגמ"שים ואמצעי לחימה.
פתיחת קו האספקה הצבאי לא לוותה בצהלות ההמונים: כל העמקה של המעורבות במלחמה הצריכה לחץ כבד מצד המערב, שאפשר לממשלה לשכנע את דעת הקהל שאין ברירה אחרת. בתחילת החודש, ולפני אספקת הטנקים, מצא סקר של תחנת הטלוויזיה הציבורית ZDF שרוב הציבור הגרמני מתנגד למהלך. 26% מהנשאלים קבעו שהתמיכה הצבאית באוקראינה הרחיקה לכת, 41% סברו שיש לשמור על רמת התמיכה הקיימת ורק 25% תמכו בהרחבת הסיוע הצבאי. אחרי ההחלטה, התפרסם סקר שבו הביעו 54% מהנשאלים את תמיכתם בהחלטה, ו־38% התנגדו.
בעיה של כשירות
נאומו של שולץ כלל שינוי מדיניות נוסף: לנוכח המלחמה, הקנצלר הכריז על השקעת ענק בחיזוק ובחידוש של ה"בונדסווהר" - צבא גרמניה. מדובר בהשקעה של 100 מיליארד יורו (כ־350 מיליארד שקלים).
הממשלות הקודמות פעלו דווקא לצמצם את התקציב. הקנצלרית הקודמת, אנגלה מרקל, נתקלה בביקורת מצד ארה"ב על כך שגרמניה לא עמדה בהתחייבות לנאט"ו להשקיע לפחות 2% מהתל"ג בהוצאות ביטחוניות וצבאיות. הקיצוצים גרמו לכך שצוללות, מסוקים וטנקים הפכו לבלתי־כשירים.
בשנים האחרונות נחשפה תמונה מטרידה: עשרות מטוסי תובלה ומסוקים לא היו כשירים לטוס, עשרות מטוסי תקיפה מדגם "יורופייטר" התגלו כחסרי תועלת צבאית, ציוד המודיעין במל"טים מדגם "יורו הוק" לא היה פעיל וכך גם טנקי "פומה". ב־2011 החליטה מרקל על ביטול גיוס החובה לצבא, ובכך נוסף גם מחסור בכוח אדם לבעיות הכשירות.
שר ההגנה הגרמני החדש, בוריס פיסטוריוס, שבר טאבו נוסף לאחרונה, כשהצהיר שהצבא צריך להיות "החזק ביותר, הטוב ביותר והמחומש ביותר באירופה". לפני כמה שנים הצהרה כזו היתה מעוררת הפגנות אנטי־גרמניות באירופה. היום היא נתפסת כמובנת מאליה. עם זאת, כשנה מאז ההכרזה על השקעת הענק, בצבא טוענים שהם עוד לא מזהים שינוי. לדברי שר ההגנה, מדובר בתהליך שייקח זמן. כמה זמן? לא ברור.
במשך השנים, דווקא קנצלרים של "מפלגת השלום" הסוציאל־דמוקרטית העלו את גרמניה מחדש על מסלול צבאי. בעיצומה של המלחמה הקרה, בעוד גרמניה מחולקת, אישר הקנצלר המערב־גרמני הלמוט שמידט, למרות מחאה ציבורית סוערת, הצבת טילי פרשינג אמריקניים בעלי יכולת לשאת ראשי חץ גרעיניים על אדמת גרמניה.
ב־1999 אישרה ממשלה בראשותו של הקנצלר גרהרד שרדר השתתפות צבאית ראשונה במלחמה, נגד סרביה. שנתיים לאחר מכן שוגרו כוחות צבא לאפגניסטן, וב־2003 - למרות התנגדות עקרונית למתקפה - גרמניה השתתפה במאמץ המלחמתי והמודיעיני בעיראק.
מרקל השמרנית, אגב, סירבה להשתתף במתקפה על לוב בזמן המהפכה נגד העריץ מועמר קדאפי. וכעת, הגיע תורו של שולץ לתרום את חלקו לתהליך המיליטריזציה.
איגוף מהירוקים
התהליך הוא כורח המציאות. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה ב־2014, ברלין היתה נתונה ללחץ מצד ארה"ב להפסיק לשבת על הגדר ולתפוס פיקוד באירופה. סקר שנתי, שפרסם "מכון קרבר" באוקטובר, העלה שרק 29% מהגרמנים סבורים שעל ארצם למלא תפקיד הנהגה צבאי באירופה. 68% התנגדו לכך, ו־52% אמרו שעל גרמניה להמשיך לגלות ריסון ביחסה למשברים בינלאומיים.
בצל דעת הקהל, שולץ מבצע את המהפך הצבאי באופן מדוד, שבעיני מבקריו נתפס כמהוסס. אפילו מפלגת "הירוקים", החברה בממשלתו ומחויבת יותר למצע של שלום, להוטה יותר להעביר נשק גרמני לאוקראינה, בשם ההגנה על עצמאותה ועל הדמוקרטיה.
תוכניות ההתחמשות של ה"בונדסווהר" פותחות אפשרויות רבות בפני תעשיות הנשק הישראליות. עם זאת, הממשל האמריקני הוא כרגע המכשול העיקרי בפני רצונם של הגרמנים לבצע עסקאות ביטחוניות עם ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו