משחקי הגז: נשיא רוסיה הימר והפסיד - ארדואן גוזר את הקופון

המלחמה באוקראינה שינתה עמוקות את מבנה האנרגיה האירופי. העיצומים האירופיים כמו גם תגובתה של רוסיה הרסו הלכה למעשה שותפות אנרגטית שהחלה בשנות ה־70 ושרדה את המלחמה הקרה. הנשיא פוטין האמין בתלותה הרבה של אירופה ברוסיה, אבל טעה לאורך כל הדרך.

יצוא הגז הרוסי לאירופה ירד לרמת טרום שנת 2000, ובשנת 2024 האיחוד האירופי עשוי להיפטר כליל מהאספקה הרוסית. אמברגו הנפט שהטיל האיחוד לפני כחודש יסחרר את משלוחי הנפט כבר השנה. השינוי הזה אינו זול: לפי הערכות מסוימות, השגת העצמאות האנרגטית של האיחוד מרוסיה עלתה כחצי טריליון יורו, אולם היציאה של רוסיה מהשוק האירופי (כמו גם מקהילת המעצמות הגלובליות המכובדות) נראית סופית.

אולם בעוד אירופה נעשית תלויה יותר באספקת הגז מנורבגיה, לוב, קטאר וארה"ב, שחקן חדש שלא הובא בחשבון עולה בשוליה - טורקיה. הנשיא ארדואן שואף להשיג למדינתו סטטוס מיוחד של מי שמאחדת את נתיבי האספקה המחברים את אירופה עם יצרני הגז, חדשים כישנים.

רוקד על שתי החתונות

מצד אחד, ארדואן מנהל יחסי אהבה־שנאה עם מוסקבה, כבעל ברית הן של רוסיה והן של אוקראינה: הוא מארגן "הסכמי חיטה" ומספק את הערוץ הגדול ביותר ליבוא בלתי-מורשה של מוצרים מערביים. הקופון הגדול שהוא יכול לגזור הוא בניית האב אדיר ממדים של גז טבעי בחלק האירופי של טורקיה; ממנו, הגז הרוסי, המוזרם בצינורות BlueStream ו־TurkStream, כמו גם מצינור נוסף שנמצא בתכנון, יועבר לאירופה הדרומית וכן לאוסטריה ולגרמניה.

בעת ביקורו האחרון בטורקיה של מנכ"ל גזפרום, אלכסיי מילר, נאמדה קיבולת הצינור ב־60 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה. פירוש הדבר הוא שפוטנציאלית, היקף הגז העובר דרך טורקיה עשוי להגיע ל־115 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה.

כאשר מביאים בחשבון את השאיפה של טורקיה להפוך לאחת הקנייניות הגדולות של הנפט הרוסי כדי למוכרו לאירופה כבר כמוצרי נפט, שאינם נמצאים תחת סנקציות, ארדואן עשוי להפוך לסוכן הראשי של משאבי האנרגיה הרוסיים כבר בשנה הבאה (כמובן, אם יזכה בבחירות לנשיאות). משמעות הדבר אינה רק מפלתו של פוטין ב"משחק האנרגיה" הנועז שלו באירופה, אלא גם ניצחון של ארדואן במשחק הזה. הניצחון הזה יכול להביא לעלייה דרמטית בהשפעה הגיאופוליטית של טורקיה.

הקלף הקפריסאי

מהצד האחר, הטורקים מנהלים "משחק גדול" במרכז אסיה ובמזרח הים התיכון. ראשית, נראה כי אנקרה עומדת מאחורי כישלון "ברית הגז המשולשת" שהציע פוטין לקזחסטן ולאוזבקיסטן. תוך שותפות עם אזרבייג'ן וגאורגיה, טורקיה שואפת להגדלת היכולת של מסלולים טרנס־קווקזיים, בעוד רוסיה סוחטת את יצרניות הנפט הקזחיות על ידי סגירות שרירותיות של הצינור בים הכספי, שמאפשר לחברות הקזחיות להזרים את תוצרתן לנמל הרוסי נובורוסייסק בים השחור.

שנית, רשויות טורקיה בונות על מרבצי נפט וגז פוטנציאליים מול חופיה הדרומיים (רק לאחרונה התגלה שם מרבץ חדש) ומול החוף הצפוני של קפריסין, שם מנסה אנקרה להתחיל בקידוחים מאז 2019. אם ניקוס כריסטודולידס, המועמד המועדף על הקרמלין שמוביל כעת בסקרים, יהפוך לנשיא קפריסין בחודש הבא - המפלגות הניציות שמצדדות בו לא צפויות לנטות לפשרה עם טורקיה, ועל כן הניצחון יקטין את הסיכוי של הניסיון הבינלאומי למצוא פתרון. באופן זה, אנקרה עשויה להתקדם בבדיקות המרבץ באופן חד־צדדי, תוך שהיא מיישמת את תוכניתה לפתרון שתי מדינות בקפריסין או אפילו לספח את החלק הכבוש של האי.

ההתקרבות לישראל

שלישית, יש לזכור שטורקיה מחדשת כעת את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל, לאחר פגישת ארדואן וראש הממשלה דאז לפיד בספטמבר בניו יורק. אנקרה שואפת לעבוד יחד עם ישראל ולבנון בהפקת גז טבעי מהשדות הגדולים מול החוף המזרחי של הים התיכון לאירופה.

אמת, ייתכן שהשאיפות של טורקיה לא יתממשו - אולם נראה שאנקרה מהמרת על המאמץ להפוך לספקית גז גדולה לאירופה. אם זה יקרה, האיחוד האירופי עלול שוב לקבל את אספקת הגז מ"השכנה הקרובה", בעוד יצרנים אמריקניים ומזרח־תיכוניים פונים לאומות אסיה והטבעת הפסיפית.

בסיכומו של דבר, בעוד רוסיה נראית ככוח דועך, מושפל בכישלונותיו באוקראינה, טורקיה עולה הן כמנהיגת העולם האסלאמי והן ככוח במזרח התיכון - ואוטוקרט חזק ומתעצם עלול להפוך לשותף בעייתי אף יותר מאוטוקרט מוחלש ומזדקן.